פרשני:בבלי:מגילה ו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ו ב

חברותא[edit]

זממו (זמם הוא כמין טבעת שנותנין בחוטמה של אנקה  198 , ונמשכת על ידי אותה טבעת. שמתוך חוזקה של האנקה, אינה משתמרת אלא בו) אל תפק מחוטמו - זו  גרממיא (שם מלכות)  199  של אדום. שאלמלי (שאילו) הן יוצאין - מחריבין כל העולם כולו.

 198.  היא מין גמל (עיי' שבת נ"א:).   199.  ועיי' בחי' ר"י עמדין (בסוף המסכת) שכתב דהיינו גרמניא, שהיא אשכנז שלנו.
ואמר רבי חמא בר חנינא: תלת מאה קטירי תגא (קשורי כתר מלכות) איכא בגרממיא של אדום. ותלת מאה ושיתין וחמשה  200  מרזבני (דוכסים) איכא ברומי.

 200.  כתב המהרש"א, דהן כנגד שס"ה ימות החמה, כי עשיו מונה לחמה. וכל אחד מהם, מושל ביומו מימי השנה. עיי"ש.
ובכל יומא נפקי הני לאפי הני (בכל יום יוצאים אלו כלפי אלו למלחמה), ומקטיל חד מינייהו, ומיטרדי לאוקמי מלכא, וזהו ה"זמם" דאיתא בקרא, דעל ידי שאינם יכולים להעמיד עליהם מלך, אינם יוצאים להחריב את העולם.
ועוד אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי בתורה - ולא מצאתי (כלומר: לא הצלחתי), אל תאמן לו!  201 

 201.  ביאר בעל בינה לעתים, דהיינו, שאם כשיגעת בתורה - לא יכולת למצוא בה מאומה, כי לא הגיע שכלך לעומקו של אותו דבר - אל תאמין שלא מצאת, כי אדרבה, מצאת הרבה, לפי שהיגיעה עצמה - היא המציאה, והיא תיחשב לך להשגת התכלית.
וכן אם יאמר לך: לא יגעתי, ואף על פי כן - מצאתי, אל תאמן!
אבל אם אמר לך: יגעתי ומצאתי, תאמן  202  . והני מילי - בדברי תורה דווקא. אבל במשא ומתן - סייעתא הוא מן שמיא, ואינו תלוי דווקא ביגיעה, שיש יגע - ואינו מוצא.

 202.  ר' חיים מוולאזין (ברו"ח פ"ד מ"א ד"ה והנה) ביאר מאמר זה, דהיינו, שאם יאמר לך אדם כי אך ע"י היגיעה השכיל, ולא מציאה מצא - אל תאמן לו. וכן אם יאמר לך: לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין. כי אי אפשר למצוא - כי אם אחרי היגיעה. דאז מזכהו ה' - ומוצא. יגעתי ומצאתי - תאמן. כלומר, דגם אחרי שיגע בתורה, יאמן כי רק מציאה מצא. ועיי' במהרש"א שכתב דבר נחמד, דעל פי מאמר זה פירשו את הכתוב: "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב". דהיינו, "האמנתי" שמצאתי, "כי אדבר" ש"אני עניתי מאד", דהיינו שיגעתי. אבל אם "אני אמרתי בחפזי" שמצאתי בחפזה, בלי יגיעה, אזי "כל האדם כוזב" ואל תאמן לו.
ולדברי תורה נמי, לא אמרן דכל היגע ודאי ימצא - אלא לחדודי, להבין ולחדד בלימודו. אבל לאוקמי גירסא, שלא תשתכח ממנו - סייעתא מן שמיא היא  203  , ויש שיגע - ואינו מוצא.

 203.  מביאים בשם הגאון ר' ישעיה פיק, לבאר מאמר זה בדרך מליצה. והוא, דלמחוק ולשבש הספרים - הוא דבר קל מאד. אבל לאוקמי גירסא, דהיינו, לקיים הגירסא, ולהבינה כפי שהיא הגירסא הכתובה, שלא נצטרך למחוק הספרים - לזה צריך האדם סייעתא דשמיא.
ועוד אמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו באותה שעה  204 . שנאמר: "אל תתחר במרעים".

 204.  הכי איתא במהרש"א במס' ברכות (ז' ע"ב), דמזל שעה גורם לו. אבל סופו יהיה כדכתיב בסיפיה דקרא ד"אל תתחר במרעים": "כי כחציר מהרה ימלו, וכירק דשא יבולון וגו', ועוד מעט ואין רשע וגו"'. עיי"ש.
ולא עוד, אלא שדרכיו מצליחין. שנאמר: "יחילו (יצליחו) דרכיו בכל עת". והיינו, באותה עת שמזלו משחק לו.
ולא עוד, אלא שזוכה בדין באותה עת. שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו" (שמורמים ומסולקים המשפטים ממנו).
ולא עוד, אלא שרואה בשונאיו. שנאמר: "כל צורריו יפיח בהם", שבנפיחה בעלמא הם נופלין.
ותמהינן: איני? וכי אסור להתגרות ברשעים? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה. שנאמר: "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם"!
וכן תניא: רבי דוסתאי בר מתון אמר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה!  205 

 205.  בגמ' בברכות (שם) איתא, דאיהו נמי יליף מקרא ד"עוזבי תורה יהללו רשע וגו"'.
ואם לחשך אדם לומר שאסור להתגרות בהם, ומביא ראיה ממקרא זה: "אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה", אמור לו: מי שלבו נוקפו משום עבירות שבידו - אומר כן!
דבאמת אין כוונת המקרא, שאסור להתגרות ברשעים, אלא הכי הוא פירושא דקרא: "אל תתחר במרעים" - להיות כמרעים ("תתחר" מלשון תחרות, כלומר, אל תאחוז במעשיו). "ואל תקנא בעושי עולה" - להיות כעושי עולה.
וראיה לדבר - מסיפא דקרא: ואומר: "אל יקנא לבך בחטאים וגו'", דהכא על כרחך דאין הכוונה לומר שלא תתגרה בהם, דהא כתיב בסיפא דקרא: "כי אם ביראת ה' כל היום". אלא ודאי כוונת הכתוב לומר שלא תהא כמו החטאים, אלא - הוי ירא שמים.
חזינן דמותר להתגרות ברשעים, וקשיא אדרבי יצחק, דאמר: "אל תתגרה בו"?!
ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמר רבי יצחק אל תתגרה בו - במילי דידיה, במה שנוגע לאדם עצמו  206 . ואילו הא דאמרן דמותר להתגרות בו - היינו במילי דשמיא.

 206.  בעל מלאה קטורת מפרש, ד"מילי דידיה" - היינו שהוא חוטא לתיאבון, מחמת תאות נפשו - אז אל תתגרה בו, כי יש תקוה שאחר שימלא תאוותו - ישוב בתשובה. ו"במילי דשמיא" - היינו שהוא רשע להכעיס, שאז צריך להתגרות בו, שלא יחטיא את אחרים.
ואיבעית אימא: הא והא במילי דידיה. ולא קשיא, הא דמותר להתגרות בו - בצדיק גמור. והא דאמרן דאסור להתגרות בו - בצדיק שאינו גמור  207  .

 207.  ולפי זה, לעולם אין מצוה להתגרות ברשע. דאין לאדם לסמוך על עצמו שהוא צדיק גמור. ולתירוצא קמא נמי, האי דאמרינן דמותר להתגרות, ולא קאמר דמצוה היא, היינו משום דאם לבו נוקפו משום עבירות שבידו - אין עליו חיוב. אך גם חשש סכנה אין בזה. מהרש"א במס' ברכות.
ומייתינן ראיה לכך, שצדיק שאינו גמור, יכול להנזק על ידי רשע:
דאמר רב הונא: מאי האי דכתיב בחבקוק: "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו"?
הכי דייקינן מקרא: צדיק ממנו, דהיינו, אדם שהוא צדיק יותר מהרשע, אבל אינו צדיק גמור - בולע הרשע. אבל צדיק גמור - אינו בולע!  208 

 208.  כתב בעיני שמואל, דהכי פירושו: דרשע שהשעה משחקת לו, יש לו מזל נפלא ברום המעלה, ולכן אסור להתגרות בו, כי מי יודע, אם יהיה בידו כח להתגבר על המזל. אבל על ידי התורה, יש בידו כח לשנות המזל. וכן במילי דשמיא, אין כח במזל - נגד מילי דשמיא. כי כח התורה והמצות הוא למעלה מהטבע. וכן בצדיק גמור כתיב: "ותגזר אומר ויקם", ולאיש כזה - יש כח להלחם נגד המזל, ולכך, מי שיש בידו כח זה, מותר להתגרות ברשע.
ואף על כך תמה חבקוק הנביא: "למה תביט וגו' בבלע רשע צדיק ממנו", כלומר, דאף שאינו צדיק גמור, מכל מקום, למה יבלענו זה הרשע, כיון שסוף סוף אותו צדיק שאינו גמור - צדיק יותר מהרשע!?
ואי בעית אימא: באמת בעלמא מותר להתגרות בו. אבל היכא דשעה משחקת לו לרשע - שאני. דבאותה שעה, אפילו צדיק גמור עלול להנזק  209 .

 209.  הכי איתא ביעב"ץ. וכתב, דהיינו במילי דידיה. אבל במילי דשמיא, לעולם אימא, דאפילו צדיק שאינו גמור - מותר להתגרות בו. ולצדיק גמור - מצוה וחובה נמי איכא. וכולהו שינויי קושטא נינהו. עיי"ש. ועיי' ביעב"ץ במס' ברכות. ועיי' ברש"ש שכתב, דצריך לומר, דהא דאמר רבי דוסתאי ברבי מתון לעיל, דמי שלבו נוקפו אומר כן, חד מתרי ותלת טעמי נקט. דהא איכא טעמי בגמ', דאפילו לצדיק אסור להתגרות ברשע, היכא דשעה משחקת לו וכו'.
אמר עולא: איטליא של יון - זה כרך גדול של רומי. והויא תלת מאה פרסה על תלת מאה פרסה.
ויש בה שס"ה שווקים, כמנין ימות החמה.
ושוק הקטן שבכולם - הוא של מוכרי עופות, והויא גודלו ששה עשר מיל - על ששה עשר מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהן (מאותן שווקים).
והדר בה, באיטליא, אף על פי שאינו נולד בה, נוטל פרס (מזון) מבית המלך.
וכן הנולד בה, אף על פי שאינו דר בה, נוטל פרס מבית המלך.
ושלשת אלפים בי בני (בתי מרחץ) יש בו.
וחמש מאות חלונות מעלין עשן חוץ לחומה יש בו, שהחלונות גבוהים מן החומה, ולכן אינם מעשנים אותה, וזוהי חשיבות.
צדו אחד של איטליא של יון - ים, וצדו אחד - הרים וגבעות, צדו אחד - מחיצה של ברזל, וצדו אחד - חולסית (מקום אבנים דקות) ומצולה (קרקעית הנהר)  210 .

 210.  כתב המהרש"א, דסיפור גדולתה וחשיבותה של רומי אתא לאשמועינן, דאם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו - על אחת כמה וכמה.
מתניתין:
קראו את המגילה באדר הראשון, ואחר כך נתעברה השנה  211   212  - קורין אותה שוב באדר שני.

 211.  כתב הר"ן, דנקט הכי לרבותא, דלא מבעיא היכא דנתעברה ואח"כ קראוה - דודאי לא יצא, אלא אפילו קראוה ואח"כ נתעברה - לא יצא.   212.  בגמ' בסנהדרין (י"ב ע"א) ובראש השנה (ז' ע"א) איתא, דאין מעברין אלא את חדש אדר. והכי איתא להלכתא ברמב"ם (פ"ד מהל' קידוש החודש ה"א). וכתבו תוס', דהטעם משום דכתיב במגילת אסתר: "חדש שנים עשר הוא חדש אדר", ואם יעברו אחד משאר החודשים, לא יהא אדר חודש שנים עשר. ורבינו יונה כתב עוד טעם בשם המכילתא, דילפינן עיבור שנה מעיבור חודש. מה חודש, אין תוספת עיבורו אלא בסוף החודש, אף שנה, אין תוספת עיבורה - אלא בסוף שנה. ובקדושת לוי (פרשת כי תשא) כתב עוד טעם, משום די"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב השבטים (כדאיתא בטור סי' תי"ז). וחודש אדר, שהוא מזל דגים, הוא כנגד יוסף (שביוסף לא שלטה עין הרע - כדגים). ויוסף הוליד ב' שבטים: מנשה ואפרים, לכן יש בו שני אדרים.
אין בין דיני אדר הראשון לדיני אדר השני - אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים  213  . שאם עשאן באדר ראשון - לא יצא ידי חובתו. וצריך לחזור ולקיימן באדר השני (מאירי).

 213.  כתב הר"ן, דהאי דלא נקט נמי סעודת פורים דאיכא בין אדר ראשון לשני, היינו, משום דאיסור תענית והספד שנוהג בזה ובזה, ילפינן מדכתיב "שמחה ומשתה". ומהאי קרא ילפינן לסעודת פורים, אם כן, באמת ראוי להרבות בסעודה בי"ד שבאדר ראשון, עיי"ש. אמנם בתוס' (ד"ה ורבי אליעזר) מסיק: "וכן הלכה, דאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון".
גמרא:
מדקתני בסיפא דמתניתין, דליכא בינייהו אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים, משמע, הא לענין סדר ד' פרשיות שקורין בחודש אדר (שקלים, זכור, פרה והחודש  214 ), זה וזה - אדר ראשון ואדר שניxxx

 214.  כתב הריטב"א, דיש מי שפירש, שלא אמרו "הא לענין פרשיות וכו"', אלא לפרשת שקלים ופ' זכור בלבד, שהן מענין אדר ופורים. אבל פרשת פרה והחודש, שהן מענין ניסן, לדברי הכל קרינן להו באדר שני, שהוא סמוך לניסן, ואפילו אם קראום כבר באדר ראשון. וסיים דפירוש זה אינו מחוור, מדסתים הש"ס "הא לענין פרשיות", אלמא דבכולהו מיירי.
- שוין. שאם קראן באדר ראשון, אין צריך לקרותם שוב באדר שני  215 .

 215.  וכתב הרא"ש (סי' ז', ד"ה מתני' קראו), דהיינו דווקא היכא דקראו כל הד' פרשיות באדר הראשון, ושוב ראו צורך לעבר את השנה. אבל אם עברו את השנה קודם אדר, אזי הוי אדר הראשון כמו שבט, וקוראין את הפרשיות דווקא באדר השני, וכן לענין הספד ותענית - אסורין דווקא בשני (עיי"ש ובקרבן נתנאל ובתפארת שמואל, שיש בזה כמה גרסאות). וכן כתב הטור (סוס"י תרפ"ח). והקשה הב"י, א"כ הרי אין בזה נפקותא בזמה"ז, שהרי אין מעברין עפ"י הראיה, ולאיזה צורך כתב הטור דין זה כלל? וכתב, דאפשר דנ"מ לבני העיר שטעו וחשבו שהשנה פשוטה, וקראו המגילה והפרשיות באדר הראשון, ואח"כ נתברר להם שהיא מעוברת, דאין קורין שוב את הפרשיות באדר השני. ועיי' בב"ח שם שהאריך, וכתב דגירסא מוטעת היא בדברי הטור. ועיי' בדרכי משה. ובחתם סופר תמה על הא דפשיטא ליה לב"י, דציבור שטעה - דמי לב"ד שנמלך לעבר אחר קריאת המגילה. דלכאורה לא דמי, דבב"ד שנמלך, בשעה שקראו את המגילה מיהת - היה בחזקת אדר. משא"כ בציבור שטעה, הרי כבר נתעברה השנה מימות עולם, ואדר הראשון - שבט הוא בלי ספק ! עיי"ש.
ומקשינן: מני תנא דמתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל!
דתניא: אם קראו את המגילה באדר הראשון, ואחר כך נתעברה השנה, קורין אותה שוב באדר השני. שכל שאר מצות הפורים שנוהגות באדר השני - נוהגות אף בראשון. דהיינו, שאם קיימן באדר ראשון, אין צריך לחזור ולקיימן בשני. חוץ ממקרא מגילה - שנוהג דווקא בשני.
רבי אליעזר ברבי יוסי חולק על תנא קמא, ואומר: אין קורין אותה שוב באדר השני. לפי שכל מצות שנוהגות בשני - נוהגות בראשון, ואפילו מקרא מגילה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני. שכל מצות שנוהגות בשני - אין נוהגות בראשון, וצריך לקיימן שוב בשני.
ושוין כל הני תנאים שנחלקו לעיל - בהספד ובתענית, שאסורין בי"ד וט"ו שבזה - ובזה, באדר ראשון - ובאדר שני.
ותמהינן אברייתא: הא רבן שמעון בן גמליאל - היינו תנא קמא, שהרי גם תנא קמא סובר, שקורין את המגילה שוב באדר שני!? אמר רב פפא: סדר פרשיות - אימתי קורין אותן - איכא בינייהו. ובהכי פליגי:
דתנא קמא סבר: כל המצוות של חודש אדר, לכתחילה עושין אותן באדר שני. ואי עבוד בראשון (ואם עשאון באדר ראשון) - עבוד, ויצאו ידי חובתן. בר (חוץ) ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו אותה באדר ראשון, קרו (צריכין לקרותה שוב) בשני.
ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה, לכתחילה קורין בראשון, ואין צריך לחזור ולקראה בשני.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו (צריכין לקרות) בשני. דהא איהו אמר: "שכל מצות שנוהגות בשני - אין נוהגות בראשון", משמע דאפילו סדר פרשיות.
והשתא הדרינן לקושיין דלעיל.
מתניתין מני?
אי תנא קמא, קשיא מתנות לאביונים! דבמתניתין תנא, דמצות מתנות לאביונים נוהגת דווקא באדר שני, ואילו תנא קמא דברייתא אמר, דרק מקרא מגילה בעינן למעבד דווקא בשני. משמע, דמתנות לאביונים, אם נתנן בראשון - יצא ידי חובתו!?
אי רבי אליעזר ברבי יוסי, קשיא נמי ממקרא מגילה! דהא סבירא ליה דאפילו מקרא מגילה - לכתחילה קורין באדר ראשון!?
אי רבן שמעון בן גמליאל, קשיא סדר פרשיות! דממתניתין משמע דאם קראן בראשון - אין צריך לקרותן שוב באדר שני, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אמר דצריך לקרותן בשני!?
ומתרצינן: לעולם מתניתין כתנא קמא. ותנא בברייתא מקרא מגילה דנוהג רק בשני, והוא הדין למתנות לאביונים - דבעינן למעבד דווקא בשני, דהא - בהא תליא, שהרי עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, כדאמרן לעיל.
ואי בעית אימא: לעולם מתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא. ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: "אין בין י"ד שבאדר הראשון לי"ד שבאדר השני, אלא מקרא מגילה ומתנות. ואתא מתניתין למעוטי הספד ותענית, דהכי תשמע מינה: הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין, שאסורין בזה ובזה".
ואילו לגבי סדר פרשיות - לא מיירי מתניתין, ולא תשמע מינה מה דינן. ובאמת איכא למימר, דגם סדר פרשיות - בעינן למעבד דווקא בשני.
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי, דכל מצוות שנוהגות בשני
- אין נוהגות בראשון.
אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי אליעזר ברבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל - מקרא אחד דרשו. דכתיב במגילת אסתר: "לקיים עליהם להיות עושים וגו' בכל שנה ושנה".
ובהכי איפליגו:
דרבי אליעזר ברבי יוסי סבר דהכי דרשינן לקרא: להיות עושים כבכל שנה ושנה. מה בכל שנה ושנה - עבדינן למצוות הפורים באדר הסמוך לשבט, אף כאן - שנתעברה השנה, בעינן למעבד באדר הסמוך לשבט, דהיינו אדר ראשון.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר דהכי דרשינן: דבעינן למעבד כבכל שנה ושנה. מה בכל שנה ושנה - עבדינן באדר הסמוך לניסן, אף כאן שנתעברה השנה - בעינן למעבד באדר הסמוך לניסן, דהיינו אדר שני  216 .

 216.  ולתרוויהו ילפינן, דכי היכי דבכל שנה ושנה, אין עושין את מצוות הפורים אלא פעם אחת, הכי נמי במעוברת. הגר"א.
והוינן בה: בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי, מסתבר טעמא דידיה, דהא אין מעבירין  217  על המצות  218 , ולהכי בעינן למעבד באדר הסמוך לשבט  219 .

 217.  כתב הטורי אבן, דהאי "אין מעבירין" לאו דווקא, דאין שייך הכא האי כללא. דאין מעבירין על המצוות שייך דווקא היכא שיש לפניו שתי מצוות, דאז יש לו לעשות המצוה שפוגע בה ראשון תחילה, משום אין מעבירין על המצוות, וכדאמרינן במס' יומא (ל"ג ע"א), דדישון מזבח הפנימי קודם לדישון המנורה, משום שכשנכנס להיכל - פוגע קודם במזבח. וכש"כ שכשהתחיל במצוה, אין מפסיק לעשות מצוה אחרת. אבל הכא הוי רק העברת זמן, דשייך ביה כללא ד"זריזין מקדימין למצוות", כי היכי דאמרינן במס' יומא (כ"ח ע"ב) גבי מצות מילה, שכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין. ובספר שיח השדה כתב בשם האבני נזר, דהכא שייך "אין מעבירין", משום דיש זמן המפסיק שאין ראוי למצוה, שהרי אם יעבור יום י"ד של אדר ראשון, לא יהיה זמן ראוי למצוה עד י"ד דאדר שני (אבל גבי מילה, דכל היום כשר למצוה, לא שייך אין מעבירין, אלא זריזין מקדימין).   218.  כדילפינן במכילתא מקרא ד"ושמרתם את המצות": אם באה מצוה לידך - אל תחמיצנה, אלא תקיימנה מיד. ואיכא פלוגתא באחרונים, אי שייך האי כללא אף היכא דהמצוה שפוגע בה תחילה קלה יותר, ואם יקיימנה - לא יוכל לקיים אח"כ מצוה חמורה יותר. דהרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' י"ג) כתב, דיעשה את המצוה הראשונה. אבל בשו"ת חכם צבי (סי' ק"ו) כתב, דימתין ויעשה החמורה. ונ"מ, כגון שיכול לשמוע קריאת מגילה רק פעם אחת, או ביום בלבד, או בלילה בלבד. וקריאת הלילה - קלה יותר מקריאת היום, א"כ לכאו' תליא בהך פלוגתא.   219.  ובטורי אבן הקשה, א"כ, למאי בעינן קרא? ותירץ, דקמ"ל קרא, דאפילו לא קרא באדר הראשון, לא יקרא שוב באדר השני (דאי מטעמא דאין מעבירין - היה צריך לקרות בשני). והכי איתא בריטב"א, דכשם שלמ"ד דקורין באדר הסמוך לניסן - דווקא אז קורין, דלעכב בא הכתוב, ה"ה למ"ד אדר הסמוך לשבט - דווקא אז קרינן, ולא באדר שני. ועיי' בשפת אמת.
אלא רבן שמעון בן גמליאל, מאי טעמא דידיה, דדריש קרא למעבד באדר הסמוך לניסן?
אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל, משום דמסמך (לסמוך) גאולה דפורים לגאולה דפסח - עדיף.
רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - מהכא: דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית". ומדכתיב "השנית"
- משמע דבעינן למעבד את מצוות הפורים באדר שני  220 .

 220.  ובירושלמי (פ"א ה"ה) איתא עוד טעם. והכי איתא התם: "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: אותה שנה (שהפיל בה המן פור) - היתה מעוברת". עיי"ש. (ועיי' בנפש יהונתן פרשת פקודי).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מגילה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א |