פרשני:בבלי:מגילה י ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה י ב

חברותא[edit]

ותמהינן: ואמאי קידשום שוב  השתא? הא אמרי לקמן, בסיפא דהך מתניתא, דכל שתעלה לך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע, חשיבא מוקפת, ולא צריכא לקדושי?!
אלא אימא הכי: מצאו את אלו - ומנאום. ובאמת לא אלו בלבד חשיבי מוקפות חומה, אלא, כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך, שמוקפת חומה היא מימות יהושע בן נון, כל המצות הללו הנוהגות במוקפות, דהיינו: שילוח מצורע, קריאת מגילה בט"ו, דין בתי ערי חומה - נוהגין בה. מפני שקדושה ראשונה שנתקדשו בה כשנכנסו ישראל לארץ, קידשה לשעתה - וקידשה לעתיד לבא  332  .

 332.  משמע מהכא, דלמ"ד דלא קדשה לעתיד לבוא, אין קריאת מגילה בט"ו במוקפין דא"י. והקשה הטורי אבן (לעיל ב' ע"ב ד"ה אלא שושן), מאי שנא ממוקפין דחו"ל, דלעולם לא היתה שם קדושה (וקשיא רש"י דידיה אדידיה, דהכא פירש דמיירי גם לענין מגילה, ולעיל משמע דס"ל דגם מוקפין דחו"ל קורין בט"ו) ?
והיינו דאמרן לעיל, דהנדון אם קדשה לעתיד לבוא, או לא - מחלוקת תנאים היא, דבזה נחלקו ברייתות אלו  333 .

 333.  עיי' בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קפ"ד), שהאריך לבאר עניין זה, של קדושה ראשונה ושניה.
ותמהינן: והרי שתי הברייתות נאמרו משמו של רבי ישמעאל, ואם כן קשיא דרבי ישמעאל - אדרבי ישמעאל!?
ומתרצינן: תרי תנאי נינהו, ואליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי. חד מינייהו אמר דהכי אמר רבי ישמעאל, וחד מינייהו אמר - דהכי אמר רבי ישמעאל.
ואיבעית אימא: הא, ברייתא בתרייתא, דקדשה אף לעתיד לבא, רבי אלעזר בר יוסי אמרה. דהא שמעינן ליה דאמר הכי בדוכתא אחרינא (לעיל).
דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אמר: כתיב בענין בתי ערי חומה: "אשר לוא חומה". ומדמשמע "לו" וגם "לא", דרשינן: אף על פי שאין לו עכשיו חומה, והיה לו קודם לכן, חשיב בתי ערי חומה  334 .

 334.  ולא תקשה מהאי קרא, אמאן דאמר, דקדושה ראשונה - לא קדשה לעתיד לבוא, דפשטיה דקרא קאי אימות משה רבינו, וקאמר קרא, דאף אם תפול החומה, תשאר העיר בדין בתי ערי חומה. וקמ"ל קרא, דחומה אינה מעכבת. ריטב"א. ועיי' מה שכתב הרמב"ן כאן. ועיי' ברמב"ם (פי"ב מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו) שפסק, דקדושה ראשונה - לא קדשה לעתיד לבא, ומאידך גיסא פסק, דעיר שנפלה חומתה - נשארה בקדושתה. ותמה עליו הכסף משנה, היאך מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי? ! ועיי"ש מה שביאר.
חזינן דסבירא ליה דקדושה ראשונה, קדשה לשעתה - וקדשה לעתיד לבוא, אף לאחר שחרבה חומתה של העיר.
והיינו דפליגי בה תנאי. דרבי ישמעאל סבר, דלא קדשן לעתיד לבא. ורבי אלעזר סבר - דקדשן לעתיד לבא.
כתיב בתחילת המגילה: "ויהי בימי אחשו רוש".
אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה דלהלן, מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה הוא. והיינו, דבכל מקום שנאמר "ויהי" - אינו אלא לשון של צער  335  , וכדלהלן:

 335.  כתב הבאר אברהם, שהר"ש אלקבץ ביאר, דהיינו משום שמילת "יהי" - מורה על זמן העתיד. והוי"ו - מהפכו, להורות שכבר עבר אותו זמן. וזה אות על רוע הזמן ההוא, שחפץ האיש שיעברו. והחמדת יהושע מביא, דבמדרש (בראשית רבה פרשה מ"ב, ד"ה ד"א ויהי בימי) איתא עוד, דלשון "והיה" - אינו אלא לשון שמחה. והיינו מהך טעמא, דבאמת לשון "היה" - לשון עבר הוא, אלא דהוי"ו של "והיה" - מהפכו, משום שהאדם משתוקק אף אם עברה כבר השמחה, שתהיה עוד בעתיד.
כתיב "ויהי בימי אחשורוש" - הא הוה המן שציער לישראל  336 .

 336.  הקשו הפנ"י והמגילת סתרים, הא הך דאחשורוש לא דמי לשאר "ויהי" דמייתינן, דבכל הני דמייתינן, נמצא בכל אחד צרתו בצידו, בההוא עניינא גופא דכתיב ביה "ויהי". משא"כ הכא, דהך "ויהי" מיירי במשתה, ומעשה המן נזכר רק לאחר כמה פרשיות, והיה לאחר כמה שנים למלכותו ! ? ותירץ הפני יהושע, דכיון דאיתא לקמן בגמ', שאמר רשב"י, שנתחייבו ישראל כליה - מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש, נמצא שעל ידי אותו המשתה המוזכר בתחילת המגילה, נתהוה מעשה המן. עיי"ש.
"ויהי בימי שפוט השופטים" - הא הוה רעב בההוא זימנא.
"ויהי כי החל האדם לרוב" - הא כתיב בתריה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם".
כתיב באנשי בבל: "ויהי בנסעם מקדם" - הא כתיב בתריה: "הבה נבנה לנו עיר וגו'".
"ויהי בימי אמרפל" - כתיב בתריה: "עשו מלחמה וגו'".
"ויהי בהיות יהושע ביריחו" - "והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו", ודרשינן לעיל (ג.) דהוכיחו המלאך על ביטול תורה, או על ביטול תמיד של בין הערבים.
"ויהי ה' את יהושע" - "וימעלו בני ישראל".
"ויהי איש אחד מן הרמתים" - "כי את חנה אהב וה' סגר רחמה". "ויהי כאשר זקן שמואל" - "ולא הלכו בניו בד רכיו".
"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" - "ויהי שאול עוין את דוד" בגלל הצלחתו.
"ויהי כי ישב המלך בביתו" - הא כתיב בתריה דאמר לו הקב"ה: "רק אתה לא תבנה הבית".
ומקשינן: וכללא הוא - דכל היכא דכתיב "ויהי" אינו אלא לשון צער?
והכתיב בענין ימי המלואים: "ויהי ביום השמיני", ותניא: באותו היום, היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנבראו בו שמים וארץ. דכתיב הכא: "ויהי ביום השמיני", וכתיב התם בבריאת העולם: "ויהי ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". הרי דכתיב לשון "ויהי" אף היכא דלא הוה צער?
ומתרצינן: הא שכיב באותו יום נדב ואביהוא, והוה צער.
ומקשינן: ואכתי, כל היכא דכתיב "ויהי" אינו אלא לשון צער?
והכתיב: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו' ויבן הבית לה'", והכתיב: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל"  337   338  ,

 337.  הקשה הרש"ש, הא כתיב התם: "וישא את קולו ויבך" ! ? ועיי' בב"ר (פרשה ע'), דאיתא התם כמה טעמים על בכייתו.   338.  מכאן הוכיח המהרש"א, דהאי דאמרינן ד"ויהי" - לשון צער הוא, היינו דווקא היכא שהצער מוזכר בסמוך. דהא לא אמרינן הכא דהוה לשון צער - משום שרחל היתה עקרה, כדאמרינן גבי חנה ! ? אלא היינו טעמא, משום שהפסיק בינתיים הכתוב בעניינים אחרים.
והכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד",
והאיכא האי לישנא ביום השני של בריאת העולם, והאיכא שלישי, והאיכא טובא,
ובכל הני מקראות לא הוה צער!?
אמר רב אשי: הכי הוא כללא דמלתא: כל היכא דכתיב "ויהי", איכא הכי - דהוה לשון צער, ואיכא הכי - דלא לשון צער הוא.
אבל היכא דכתיב "ויהי בימי" - אינו אלא לשון צער.
חמשה מקראות שכתוב בהם "ויהי בימי" הוו:
"ויהי בימי אחשורוש", "ויהי בימי שפוט השופטים", "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי אחז", "ויהי בימי יהויקים"  339  .

 339.  ובאסתר רבה (בפתיחתא י"א) מבואר הצער שהיה בכל אחד מאלו.
וא"ר לוי: דבר זה, מסורת בידינו מאבותינו הוא: אמוץ (שהיה אביו של ישעיהו הנביא) ואמציה (שהיה מלך יהודה, מזרע בית דוד) - אחים הוו. מאי קא משמע לן רב לוי בהאי מילתא?
כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים.
מנלן?
מתמר.
דכתיב במעשה יהודה ותמר: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה".
וכי משום דכסתה פניה - לכן ויחשבה לזונה?
אלא, משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה יהודה, לכן לא הכירה כשראה אותה על אם הדרך, וחשבה לזונה  340 .

 340.  עוד פירש רש"י בסוטה (י' ע"ב, ד"ה שכסתה, עפ"י גרסת הב"ח), דכיון שכסתה פניה בבית חמיה, להכי, אעפ"י שהיה בלבו שהיא תמר, טועה היה בכך לומר אחרת היא, שהרי תמר צנועה היא !
ומשום שהיתה צנועה בבית חמיה - זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.
ומהיכא מוכח שיצאו ממנה מלכים ונביאים?
מלכים - מדוד שיצא ממנה.
נביאים - מהא דאמר רבי לוי: מסורת בידינו מאבותינו, דאמוץ ואמציה - אחים היו. ואמציה היה ממלכי יהודה, מזרע דוד, ואמוץ אחיו היה אביו של ישעיהו הנביא  341 , דכתיב: "חזון ישעיהו בן אמוץ"  342  .

 341.  ואמרינן לקמן דכל ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא, א"כ ישעיהו ואביו היו נביאים, והיינו נביאים שיצאו מתמר. טורי אבן.   342.  עיי' מהרש"א שהקשה, הא דוד ושלמה נמי נביאים נינהו, דהא חשיב להו הגמרא לקמן בהדי מ"ח נביאים, עיי"ש. וע"ע בטורי אבן.
ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון - אינו מן המדה  343  . דהיינו, שאינו ממעט ממידת קרקע קדש הקדשים כלום. שהרי הארון היה עומד באמצע קדש הקדשים, וקתני בברייתא דהוו ליה עשר אמות אויר מכל צד, והרי כל בית קדש הקדשים לא היה אלא עשרים אמה, והיכן עמד הארון עצמו!?

 343.  עיין במהרש"א בבבא בתרא (צ"ט ע"א) שכתב: "ואינן מן המידה, לפי ששם השכינה שורה, כמ"ש "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ושאינו גשם - לא יכילהו מקום ומדה, ומלא כל הארץ כבודו".
אלא, שמע מינה דארון עצמו אינו מן המידה.
תניא נמי הכי: ארון שעשה משה - יש לו עשר אמות לכל רוח, שהיה עומד באמצע בית קדשי הקדשים  344 , והיו בינו ולכותל - עשר אמות לכל צדדיו. וכתיב: "ולפני הדביר עשרים אמה אורך", דהיינו, שחלל בית קדש הקדשים, שהוא לפני הדביר (הדביר הוא המחיצה המבדלת בין הקדש לקדש הקדשים) - עשרים אמה ארכו. וכתיב: "כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות"  345  . אם כן, ארון גופיה היכא הוה קאי?

 344.  כך פירש רש"י. אבל הרשב"ם בב"ב (צ"ח ע"ב) פירש שהיה הארון יושב סמוך לכותל המערבי של קדש הקדשים, וא"כ, לא היה לו רוח י' אמות לכל הצדדים.   345.  עיי' בטורי אבן שכתב דנראה דגירסא משובשת היא, דמכנפי הכרובים ליכא ראיה דארון בנס היה עומד, דהא כנפי הכרובים גבוהים היו הרבה מהארון, ואם כן, ארון הוה קאי תחותייהו ! עיי"ש.
אלא לאו, שמע מינה - בנס היה עומד  346  .

 346.  כך פירש רש"י. ובתוס' רי"ד ביאר, דהכי פירושו: דכתיב התם בקרא (מלכים א' ו'): "ולפני הדביר עשרים אמה ארך ועשרים אמה רחב, ועשרים אמה קומתו". והרי קומתו של הדביר היתה ל' אמה, ומה אני מקיים "עשרים אמה"? אלא כל כרחך, דהכוונה - מראש הכרובים ולמעלה, שהכרובים שעשה שלמה - היו עשר אמות. והקיש הכתוב אורך ורוחב - לקומה. מה קומה - לא היו הכרובים מעכבין באותן כ' אמה, אף כ' אמה דאורך ורוחב הדביר - לא היה כאן שום עיכוב. שמקום ארון - אינו מן המידה.
רבי יונתן, כשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת הפורים, הוה פתח לה פיתחא להאי פרשתא  347  מהכא  348 : דכתיב בענין פורענות בבל: "וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'".

 347.  הפני יהושע מבאר ענין פתיחות אלו, עפ"י האי דאמרן לעיל, ששלחה אסתר לחכמים: כתבוני לדורות ! ושלחו לה: "הלא כתבתי לך שלשים וגו"', דהיינו, שרק תורה נביאים וכתובים נתנו לכתוב. משא"כ שאר דברים, דהוו דברים שבע"פ, שאי אתה רשאי לאמרן בכתב ! עד שמצאו מקרא כתוב בתורה: "כתב זאת זכרון בספר וגו"' (עיי' מה שכתב שם בפנ"י). אלא שלפי זה, לא היה ראוי לכתוב במגילה - אלא מ"אחר הדברים האלה" ואילך, שמדבר בעניין המן, שבא מזרעו של עמלק, ולא היה רשות לכותבי המגילה לכתוב מתחילת המגילה ! משום הכי הוצרכו הנך אמוראי לפתוח פיתחא להאי פרשתא דתחילת המגילה, כל אחד כדאית ליה. עיי"ש.   348.  עיי' בבן יהוידע שהאריך לבאר ענין פתיחות אלו. וע"ע בהקדמת מגילת סתרים, מה שביאר בענין הפתיחות.
והכי דריש ליה לקרא: "שם" - זה הכתב, שאין להם כתב - אלא מאומה אחרת.
"שאר" - זה לשון  349  .

 349.  ד"שאר" הוא לשון קורבה. שהקשר בין בני אדם הקרובים זה לזה - הוא ע"י הלשון. מהרש"א, עיי"ש. ועיין בתוס' שהקשו, הא עדיין מספרים בבבל בלשון ארמית ! ? ותירצו, דהך "שאר" דהכא, היינו לשון שהמלכים משתמשין בו, שאין שאר העם מכירין אותו.
"נין" - זה מלכות  350  .

 350.  ד"נין" לשון ממשלה הוא, כדכתיב בתהלים (ע"ב): "ינון שמו", דהיינו - ימשול ויגדל, רש"י.
"ונכד" - זו ושתי, שהיתה נכדתו של בלשצאר מלך בבל  351 .

 351.  ביאר התוס' רי"ד, דהכי קאמר קרא: את כל הגדולות האלו אכרית מהם, כשאמסרם ביד מלכי מדי ופרס. והיינו, שכשאומה עומדת בגדולה, הכל קופצים ללמוד כתבה ולשונה. שכשילכו לשם, יתכבדו מפני שיודעים כתבה ולשונה. אבל כשתשפל האומה, אין מי שסופן כתבה ולשונה, וגם מטבעה יפסל !
רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס".  352 

 352.  ביאר במגילת סתרים, דהא אין הכסא שלם כל זמן שעמלק קיים, ולהכי, רק לאחר שיבול הנעצוץ - יעלה הברוש. ולכן נתגדל המן, דלפני שבר - גאון, וזו היתה תחילת נפילתו.
והכי דריש ליה לקרא: "תחת הנעצוץ" - תחת המן הרשע, שעשה עצמו עבודה זרה. ועבודה זרה איקרי "נעצוץ", דכתיב: "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים".  353 

 353.  כתב באיי הים, דאפשר ד"נעצוצים" - לשון עצה הוא. כלומר, שהעובדים את אותה עבודה זרה, מחזיקין אותה לבעלת רצון, ובעבודתם להם, הם נועצים בהם. ו"נהלולים" - לשון הלול הוא. שהם מהללים את הע"ז.
"יעלה ברוש" - זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים  354 . שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", ומתרגמינן: "מרי דכי", דדמי ל"מרדכי"  355 .

 354.  כתב הגר"א (אסתר ב' ד'), דבאדם יש ד' חושים: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. ושלשה מהם הם בלימוד התורה, דהיינו, ראיה שמיעה ודיבור. אבל ריח אינו צריך כלל לתורה, אלא הוא בחינת התפילה. כדכתיב: "אשה ריח ניחוח לה"'. ומרדכי הוא בבחינת הריח, כדאיתא הכא. ולהכי דרשינן (לקמן, י"ב ע"ב): בן יאיר - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, בן שמעי - בן ששמע קל תפילתו, בן קיש - בן שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. והיינו שהיו כל הבחינות של בתפילה: ראיה, שמיעה ודיבור.   355.  והמהרש"א פירש, דכמו ש"מרי דיכי" - היינו ראש לבשמים, הכי נמי מרדכי - היה ראש לגדולה.
"תחת הסרפד" - תחת ושתי הרשעה, בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה'. ובית ה' איקרי רפידה, דכתיב: "רפידתו זהב"  356  .

 356.  ונקרא בית המקדש כך, לפי שהוא משכנו של הקב"ה, השוכן על הכפורת שעשויה זהב. רש"י שם.
"יעלה הדס" - זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה. שנאמר: "ויהי אומן את הדסה"  357  .

 357.  איתא במדרש תהילים (כ"ב כ"ג): "אשתו של מרדכי היתה מינקת את אסתר, ומרדכי היה אומן אותה". עיי"ש.
"והיה לה' לשם" - זו מקרא מגילה  358  .

 358.  הקשה החיד"א (בפתח עינים), הרי לא נזכר שם ה' במגילה ! ? וביאר במנות הלוי, דכיון שלא נגמרה מחיית עמלק, זהו שבחו של הקב"ה, שלא להזכיר את שמו על דבר שלא נגמר. עיי"ש. והמהרש"א כתב, שלפי שאין שם שמים מוזכר במגילה, קאמר, דע"י קריאתה בברכותיה - נקרא שם הקב"ה.
"לאות עולם לא יכרת" - אלו ימי פורים  359  .

 359.  כתב מהר"ץ חיות, דהיינו כדאיתא במדרש משלי, דכל המועדות עתידין ליבטל חוץ מפורים. והביא בשם תשובת הרשב"א (סי' צ"ג), דאין הכוונה שיבטלו לגמרי, אלא ששאר מועדים יוכל להיות דיקרה דיתבטלו לשעה מפני עוצם הגלות, משא"כ פורים.
רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, דכתיב: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם". והכא נמי, בפרשת המן, השיש הקב"ה את אומות העולם להרע לישראל  360 .

 360.  כך כתב רש"י. ותמהו המפרשים, מה ענין פתיחה זו לקריאת המגילה דווקא? וביאר באיי הים, דלכאורה אחשורוש והמן - לדבר אחד נתכוונו, כבמשל התל והחריץ. וא"כ, אמאי לא נענש גם אחשורוש כמו המן? אלא, שאחשורוש לא נתכוון לעצם מפלתן של ישראל, אלא לתועלת שחשב להשיג באבודם ח"ו. משא"כ המן, שש דווקא להרע לישראל, כדכתיב: "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב". וזהו מעין האי דכתיב: "והיה כאשר שש ה' וגו', כן ישיש להרע אתכם". כדמבארינן לקמן, דאין הקב"ה עצמו שמח במפלתן של ישראל ח"ו, אלא שהוא משיש אחרים. והיינו, שהוא מביא על ישראל אויבים כאלו, ששמחים להרע לישראל. שיש אויבים שנלחמים לתועלת עצמם, אבל עמלק - נלחם דווקא להרע לישראל, אף שאין לו תועלת בזה.
ותמהינן: ומי חדי (שמח) הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?!  361 

 361.  בספר בית יצחק הביא ביאור נפלא בשם ר' חיים מוולאזין, להא דאיתא בגיטין (נ"ו ע"ב): "כל המיצר לישראל - נעשה ראש". ואיכא למתמה, וכי הקב"ה שש במפלתן של ישראל? וביאר הגר"ח שדבר זה - לטובת ישראל הוא. כי בעת שאותו המיצר הדיוט, הרי הוא בבחירתו, ויש לאל ידו להרע כחפצו, ולא ישאיר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. על כן, נעשה ראש שר וחשוב, והכלל הוא אשר לב מלכים ושרים ביד ה', לכל אשר יחפץ יטנו, ואין בכחו עתה לפעול מאומה. כמו שאמר בלעם: "מה אקוב לא קבה קל".
והא כתיב ביהושפט, כשיצא להלחם על העמונים והגבעונים שבאו עליו: "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו".
ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר "הודו לה' כי טוב" בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים!
ועוד אמר רבי יוחנן: מאי האי דכתיב בענין קריעת ים סוף: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?
בקשו מלאכי השרת  362  לומר שירה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?!

 362.  כתב המהרש"א בסנהדרין (ל"ט ע"ב, ד"ה ומי חדי), דדרשינן לה מדכתיב הכא: "ולא קרב זה אל זה", וגבי שירת המלאכים כתיב: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו"'. עיי"ש.
חזינן דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים!?
אמר רבי אלעזר: הוא, הקדוש ברוך הוא עצמו, אינו שש במפלת רשעים. אבל אחרים - משיש  363  .

 363.  כתב החתם סופר, דלטובתינו עושה הקב"ה כן, שישמחו אויבינו, כדי שישוב אפו ממנו מהרה, כדכתיב (משלי כ"ד י"ז): "בנפול אויבך אל תשמח וגו' פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". וכתיב נמי (מיכה ז' ח'): "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי". וביערות דבש (ח"א דרוש י"ד) ביאר עפ"י דברי הגמ' בסוף מכות, שר"ע כשראה את רומי בתכלית הגדולה, כאשר ירושלים היתה בשפלותה - שמח. אמר: "אם לעוברי רצונו כך - לעושי רצונו עאכ"ו". דאדרבה, יש לשמוח בזה, דמזה נראה כמה טובה כפולה ומכופלת תהא לישראל באחרית הימים. ולפ"ז קושית הגמ': "ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים", היינו, דהרי הקב"ה יודע כמה טוב צפון ליראיו, ואין לו צורך בק"ו הנ"ל ! ומתרצינן, דבאמת הוא אינו שש, אבל אחרים, דהיינו את עם ישראל - משיש, שידעו להעריך כמה טובה עתידה לבוא עליהם - ע"י שרואים את הטובה שיש לאומות העולם, לעומת שפלותן של ישראל עתה. וע"ע במגילת סתרים.
ודיקא נמי, דכתיב "כן ישיש", ולא כתיב "ישוש"  364  . משמע דמשיש הוא אחרים, ואין הוא שש בעצמו.

 364.  המהרש"ם הביא, דבמחזיק ברכה (יו"ד סי' פ"ז אות י"ד) העיר מקרא דכתיב בישעיה (ס"ב ה'): "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". חזינן דנקט לשון "ישיש" כלפי הקב"ה עצמו ! ? ותירץ, ד"ישיש" משמע הכי, ומשמע הכי. אלא דהכא איכא סברא דלא הו"ל למנקט האי לישנא, כי היכי דלא ליתי למטעי. להכי אמרינן דהכוונה שמשיש אחרים.
שמע מינה. רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, דכתיב: "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" - זה מרדכי הצדיק  365  , שנתן לו הקדוש ברוך הוא לב לעסוק בתורה ובמצוות, ולשמוח בחלקו (רש"י שם).

 365.  כתב מהרש"א, דהיינו כדמצינו, שהיה מרדכי חכם גדול, כדאיתא במס' מנחות (ס"ה ע"א), שנקרא "פתחיה" ו"בלשן". ונתקיימה על ידו שמחה לכלל ישראל, כדכתיב: "ליהודים היתה אורה ושמחה". ובילקוט הגרשוני ביאר פתיחה זו, עפ"י מה שכתב בעל קול יעקב בביאור הכתוב (דברים ו' י'): "כי יביאך ה' וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו"', דלכאורה האי דכתיב בקרא: "אשר לא בנית", "אשר לא מלאת" וכו' - יתירא נינהו ! אלא, שדרכו של הקב"ה לפעמים, להשפיע לרשעים כל טוב, כדי שיקבלו זאת מהם אח"כ הצדיקים. והטעם, כי הצדיקים אינם מבקשים מותרות, ולכן נותן הקב"ה בלב הרשעים שיבנו וימלאו בתיהם בכל מחמדי העוה"ז, כדי שאח"כ ירשו אותם הצדיקים. והיינו דכתיב: "אשר לא בנית וגו"', כלומר, אתה לא היית בונה ונוטע וממלא, והקב"ה סיבב שיעשו זאת יושבי הארץ, למען תנחל אתה את כל זאת. ובזה מובנת הך פתיחה. "לאדם שטוב לפניו נתן ה' חכמה" - זה מרדכי, ולכן כל מחמדי עוה"ז לא היו נחשבים בעיניו. לכן "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" - זה המן, שנתן ה' בלבו שימלא ביתו בכל סגולות מלכים, כדי "לתת לטוב לפני האלקים" - זה מרדכי ואסתר.
והאי דכתיב בסיפיה דקרא: "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" - זה המן, שאסף וכינס ממון הרבה.
"לתת לטוב לפני האלהים" - זה מרדכי ואסתר. דכתיב: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".  366  והיינו, שהחוטא אוסף וכונס ממון - כדי שיינתן לבסוף לצדיק  367 .

 366.  לכאו' קשה, הרי צריך להחרים את שלל עמלק, כדאיתא במכילתא דרשב"י (ס"פ בשלח) ובאיכה רבה (ס"פ ג'), ואיתא ברבינו בחיי, דלכך לא שלחו ישראל את ידם בביזה, א"כ, איך נתנה אסתר למרדכי את בית המן ! ? ותירץ הרנת יצחק, דהרי המן היה עבד למרדכי, ומה שקנה עבד - קנה רבו. עוד כתב, לפי דברי הגרי"ז (בכתבים על התורה), דאין חיוב להחרים שלל עמלק - אלא כשנכנס לרשות ישראל, אבל קודם לכן - ליכא חיובא. א"כ, הכא באמת זכה קודם אחשורוש בנכסי המן, דהרוגי מלכות - נכסיהן למלך. והכי נמי משתמעי קראי, דכתיב: "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש את בית המן לאסתר", והיינו שקודם זכה בו אחשורוש. ולכן - היה מותר אח"כ לאסתר לזכות בו. עיי"ש עוד.   367.  במדרש תהלים (מזמור כ"ב) איתא, שממונו של המן נתחלק לשלשה חלקים: שליש - לתלמידי חכמים. שליש - לבנין ביהמ"ק. ושליש - למרדכי ואסתר.
רבה בר עופרן, פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, דכתיב: "ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים". ושושן הבירה היתה בעילם, דכתיב בספר דניאל: "בשושן הבירה אשר בעילם המדינה".
והכי דרש ליה לקרא:
"מלך" - זו ושתי.
"ושרים" - זה המן ועשרת בניו, שגם בניו היו שרים במלכות אחשורוש.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מגילה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א |