פרשני:בבלי:מגילה טז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה טז ב

חברותא[edit]

ותמהינן: אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק,  יכשל בו הוא עצמו?
ומאי היא שנצטער בו אותו צדיק?
דאמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת  736 , שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו, שעשה לו כתונת פסים, נתגלגל הדבר - וירדו אבותינו למצרים!  737 

 736.  כתב רש"י במס' שבת (י' ע"ב, ד"ה משקל), דלאו דווקא נקט. וביאר המהרש"א שם, דהיינו משום דודאי דהיתה המילת יותר מב' סלעים. עוד הביא רש"י שם, דסביב פס ידו נתן המילת, ולא כל הכתונת.   737.  הקשו תוס' (שם), הא בלאו הכי נגזר עליהם לרדת למצרים, דכתיב שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ועבדום וענו אותם" ! ? ותירצו, דשמא משום הגזירה לבד - לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך, וע"י שהוסיף יעקב ליוסף - נתוסף עליהם עוד עינוי. עוד תירץ המהרש"א, דאי לאו משקל ה' סלעים וכו', לא היה מתגלגל ירידתם למצרים ע"י עבירה זו של מכירת אחיהם, אלא בדרך אחרת, בלא עבירה. וע"ע מה שכתבו התוס' שם בסוף הדיבור, ומה שכתב ע"ז מהרש"א בחידושי הלכות, ובמהרש"ל שם. ועיי' בשל"ה (ח"א על מסכת פסחים, במצה שמורה, ד"ה ברוך שומר) שכתב ביאור נפלא בדברי התוס'.
אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו  738  יוסף לבנימין, שעתיד בן לצאת ממנו, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות  739 . שנאמר: "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'" (ומרדכי מזרע בנימין היה, דכתיב ביה: "איש ימיני").

 738.  תמה במרומי שדה, הא אכתי יקנאו בו, וכי עליהם לדעת את הרמז? ותירץ, דבאמת חמש חליפות דבנימין - היו שוות כחליפה אחת של האחים, ומשו"ה כתיב בדידהו "חליפות" מלא, ובדידיה "חליפת" חסר. ומה שנתן לו יוסף חמש חליפות - היינו כדי לרמוז לו הרמז. והכי נמי איתא במהרצ"ח. ובעל מדרש שמואל כתב, דבאמת לא היה כאן ממש חשש שיקנאו האחים בבנימין, שהרי הוא אחיו היחיד מאמו. אלא שכיון שכבר נצטער יוסף בדבר זה, היה לו להרחיק הרחקה יתירה (וכדאיתא בשה"ש רבה: "מאן דנשיך ליה חויא - אפילו החבל מרעיד אותו"). וע"ז תירץ רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו וכו'. והיינו, שכיון שרצה לרמוז לו רמז, לא חשש לקנאה רחוקה כזו. א"נ, איכא למימר שאמר את הרמז הזה בפני כל האחים, שעתיד לצאת מבנימין בן וכו', ולכן לא היה מקום לקנאה כלל.   739.  והקשה המהרש"א, הא אכתי מעורר קנאה במה שנתן לו שלש מאות כסף, ובזה לא נזכר שרמז לו שום דבר? ותירץ, דהחשש שיעורר קנאה, היה דווקא בבגדים שהם מתנה גלויה, דומיא דכתונת הפסים (וכ"כ בעל מדרש שמואל, דאפשר שאת הכסף נתן לו בצנעה, משא"כ גבי הבגדים, שהרי כשילבשם בנימין - יקנאו בו אחיו). ועיי' בדרשות חת"ס (דרוש לז' טבת, דף פ"ב).
כתיב התם: "ויפול על צוארי בנימן אחיו".
ותמהינן: כמה צוארין הוו ליה לבנימין?!  740 

 740.  רש"י כתב דלא גרסינן להך תמיהא, שהרי דרך המקרא לכתוב צואר בלשון רבים. כמו: "על חלקת צואריו", "בכה על צואריו". אבל המהרש"א כתב, דבכל נוסחאות הגמ' הכי איתא, וכן בב"ר. והביא דפרש"י התם, דבאמת "צואריו" - הוי לשון יחיד, כמו "בעליו", "אדוניו". אבל "צוארי" - הוי לשון רבים. עיי"ש.
אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים  741 , שעתידין להיות בחלקו של בנימין - ועתידין ליחרב.

 741.  והכי איתא במדרש שה"ש (פרשה ד'): "כמגדל דוד צוארך - זה בית המקדש וכו"'. עיי"ש. ועיי' ברש"ש שהביא דצואר - זה בית המקדש, ממקראות אחרים.
"ובנימין בכה על צואריו" - בכה על משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף - ועתיד ליחרב  742  .

 742.  תמה מהר"ץ חיות, מה היה לו לבכות, הרי עפ"י התורה הוא עתיד ליחרב, ועיקר מצות התורה היא, שיבנה המקדש בירושלים. כדאמרינן בסנהדרין (כ"א ע"ב): "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו' ולבנות להם בית הבחירה" ! (ומאי דאמרינן ביומא (ט' ע"א): "מפני מה חרבה שילה וכו"' - איכא למימר, דמיירי בחורבן העיר שילה).
כתיב התם: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין". אמר רבי אלעזר: כך אמר להם יוסף: כשם שאין בלבי על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי עליכם.
"כי פי המדבר אליכם". כפי - כן לבי (שאיני מדבר אחת בפה - ואחת בלב).
"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים".
מאי היא "מטוב מצרים"?
אמר רבי בנימין בר יפת, אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן  743 , שדעת זקנים נוחה הימנו  744  .

 743.  השפתי חכמים (בראשית מ"ה כ"ג) הביא בשם מהרש"ל, דילפינן לה מדכתיב "מטוב", דמשמע שאינו דבר חשוב כל כך, אלא ששלח ליעקב, לפי שעבורו הוא טוב, ולכן פירשו שהוא יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו.   744.  כתב השפתי חכמים (שם), דהיינו משום דאמרינן בנדרים (ס"ו ע"א), דיין ישן טוב לבני מעיים. ורוב הזקנים בטבעם הם חולי מעיים, לכן דעת זקנים נוחה הימנו.
"וילכו גם אחיו ויפלו לפניו". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: היינו דאמרי אינשי: תעלא (שועל), בעידניה, בזמן ששעתו מצלחת - סגיד (השתחוה) ליה.
ותמהינן: אמאי קרי ליוסף כלפי אחיו "תעלא"? וכי מאי בצירותיה דיוסף מאחווה (מאחיו)?
אלא, אי איתמר - הכי איתמר: כתיב: "וישתחו ישראל על ראש המטה". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: תעלא בעידניה - סגיד ליה. והכא שפיר קרי ליוסף כלפי ישראל "תעלא", ולהכי השתחווה ישראל ליוסף  745 .

 745.  בדרשות החת"ס (לח' טבת, דף פ"ו) כתב, דודאי לא השתחוה יעקב ליוסף, אלא מדכתיב: "על ראש המיטה", דרשינן דהיינו שכינה. ועיי"ש מה שהביא בשם ההפלאה.
"וינחם אותם וידבר על לבם". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב  746  .

 746.  בספר עיני שמואל, הביא פירוש נחמד על מקראות אלו. דכתיב שאמר להם יוסף: "התחת אלקים אני, ואתם חשבתם לרעה, אלקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". והיינו, כי האחים לא עשו עם יוסף - רק מחשבה רעה שחשבו עליו. ומזה הגיע אליו טובה, שנעשה משנה למלך. א"כ, מהראוי שייעשה גם להם רעה - שתגיע ממנה טובה. וזה א"א לאדם לעשות, אלא רק להקב"ה. וזהו שאמר להם יוסף: "התחת אלקים אני"? אתם חשבתם לרעה, אלקים חשבה לטובה וגו', א"כ, אף אנכי הייתי צריך לעשות לכם כך. וזה א"א בכח האנושי לעשות.
והכי אמר להו: ומה עשרה נרות - לא יכלו לכבות נר אחד  747 , נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?

 747.  המשילם לנרות על פי הפסוק: "נר אלקים נשמת אדם". ואמר להם, הרי עשרה נרות אינם מכבים נר אחד, אלא אדרבה, מדליקין אותו יותר. וכן נעשה לי, שע"י המכירה - עליתי לגדולה ! מהרש"א.
כתיב במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
אמר רב יהודה: אורה - זו תורה  748 . וכן הוא אומר: "כי נר מצוה ותורה אור".  749 

 748.  דהוקשה לחז"ל, וכי ליהודים בלבד היתה אורה, והרי האור משמש לכל העולם ! ? לכן דרשו דהך "אורה" - זו תורה, שהיא אור המיוחד לישראל (בעל שואל ומשיב). ובמגילת סתרים הקשה, וכי לא היה להם תורה עד אז? ועוד הקשה ברנת יצחק, אמאי נקראה "אורה" ולא נכתב בקרא "תורה"? ועיי"ש מה שכתב. וביאר, דהא איתא בגמ' בשבת, דכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית בקבלת תורה, ואמר רבא: אעפ"כ - הדר קבלוה בימי אחשורוש. ופירש"י, דהיינו מאהבת הנס שנעשה להם. והיינו, דעל תורה שבכתב ענו כולם "נעשה ונשמע", לפי שאין בה יגיעה וצער. אבל על קבלת תורה שבע"פ - הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית, לפי שאין לומד אותה - אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו. ובימי אחשורוש, מחמת אהבת הנס, קבלו ברצון אף תורה שבע"פ. ולהכי כתיב הכא "אורה", דהכוונה היא שבזמן אחשורוש - הגיעה להם גם אורה של תורה שבע"פ, לפי שאז קבלוה ברצון. ובפורת יוסף כתב, שהרי כל קביעת ימי הפורים היתה רק כשהאיר ה' את עיניהם, ומצאו לה סמך בתורה, כלשון הירושלמי (מגילה פרק א' ה"ה): "לא זזו משם, נושאין ונותנין בדבר, עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה וכו"'. להכי אמרו דאורה זו תורה.   749.  איתא ברמ"א (סי' תרצ"ה ס"ב): "טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל בסעודה. וסמך לדבר: "ליהודים היתה אורה ושמחה", ודרשינן: אורה - זו תורה".
שמחה - זה יום טוב  750 . וכן הוא אומר: "ושמחת בחגך". ששון - זו מילה  751   752 . וכןהוא אומר: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", והיינו מילה, שניתנה במאמר - ולא בדיבור.

 750.  ובתרגום איתא על האי קרא: "ולמיטר שביא ומועדיא". ולכאו' האי דבש"ס שלנו לא כתב גם שבת, היינו משום דלא מצינו חיוב שמחה בשבת. אמנם בספרי (בפרשת בהעלתך) איתא: "וביום שמחתכם - אלו השבתות". ובב"י (או"ח סי' רפ"א) איתא: "מ"ש ישמחו במלכותך, פירש ה"ר כהן צדק, שסמכו על מ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם, ואמרו: וביום שמחתכם - זה שבת. וי"ל שעל זה סמכו לומר: וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". ועיי' ברנת יצחק מה שכתב בזה.   751.  הקשה החתם סופר בדרשות, מ"ט פרט דווקא מצות מילה יותר משאר מצוות? ובשלמא הא דנקט "ושמחה" - זה יו"ט, אתי שפיר, שהרי התענו ביו"ט של פסח, וכעת חזרו לנהוג שמחת יו"ט. וכן "ויקר" - אלו תפילין, הוא רמז, שעד עתה פחדו מן הגויים, ותפילין מרמזין להיפך, כדכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך - ויראו ממך". וביאר עפ"י הא דאיתא במס' מגילה (י"ז ע"א), דפעם אחת גזרה המלכות גזירה שלא ימולו, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וכו' ואמר להם: אדרבה, ימולו ישראל את בניהם לשמונה - ויכחישו ! ואם כן, אפשר שאדרבה, באמת גזר המן על כל המצוות חוץ מהמילה, כדי שיכחישו. וממילא, באמת מלו ישראל את בניהם. אך הששון על המילה היה חסר, כי לא עשו סעודה. לכן כעת, שנתבטלה הגזירה, השלימו הששון של מילה.   752.  כתב הרמ"א (סי' תרצ"ג סק"ד) בשם המהרי"ל, דאם יש מילה בפורים, נוהגין למול אחר קריאת התורה, קודם מקרא מגילה. וטעמא, משום דכתיב: "ליהודים היתה אורה", ולכן מלין קודם, כדי שיהא התינוק בכלל יהודי. ומהר"י סגל אמר סמך לזה, משום דכתיב: "אורה ושמחה וששון", ואורה זו תורה, וששון זו מילה, נמצא דנסמכה מילה לתורה, ולכן מלין מיד אחר קה"ת. (וכתב במחצית השקל, דנ"מ בין אלו הטעמים, בכפר שאין להם ס"ת). ובערוך השלחן (סי' תרצ"ז) כתב טעם אחר לדברי הרמ"א, והיינו, כדי שנוכל לקרוא במגילה "וששון" - דהיינו מילה. אבל בעל תרומת הדשן (ס'י רס"ו) כתב, דמלין אחר קריאת המגילה. שאין לך דבר שמקרא מגילה נדחה מפניו - אלא מת מצוה בלבד. וכ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' רנ"א), והביא לזה כמה טעמים. וכ"כ הפרי חדש (סי' תרצ"ג). ובמשנה ברורה (סי' תרפ"ז סק"ט) כתב, דמנהג העולם למול קודם המגילה (וע"ע במ"ב סי' תרצ"ג סקי"ב).
שנאמר: ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו'"  753 .

 753.  כך פירש רש"י כאן. ובמס' שבת (ק"ל ע"א, ד"ה שש אנכי) פירש, ד"אמרתך" - היינו אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות (שניתנה קודם שאר המצוות), והיא מילה. והיא מצוה שישראל עושים וששים עליה, לפי שכל שאר המצוות - אינן מוכיחות כל שעה, שהרי תפילין ומזוזה וציצית אינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ, אבל מילה - מעידה עליהן לעולם. כדאמרינן בדוד, שראה עצמו ערום בבית המרחץ - ונצטער, אמר: אוי לי שאני ערום בלא מצוות. כיון שנזכר במילה - נתיישבה דעתו. והוסיף שם המהרש"א, דלפי אותו מעשה דדוד, יתפרש סיפיה דקרא: "כמוצא שלל רב", דהיינו, שמוצא שלל רב בלא טורח מלחמה. וה"נ, מוצא בגופו את המילה תמיד - בלא טורח ומעשה כלל. משא"כ תפילין וכו', שאינן בלא עשייה.
ויקר - אלו תפלין  754 . וכן הוא אומר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, הגלויים לעין כל.

 754.  יש להבין, א"כ, אמאי לא נקט קרא בפירוש: "ליהודים היתה תורה מילה ותפילין"? וביאר השפת אמת, דהיא גופא היתה הגאולה, שהרגישו עתה בנפשם שתורה - זו אורה, ומצות מילה - היא ששון, ותפילין הם - ויקר. והיינו דאמרינן (שבת פ"ח ע"א) דהדר קבלוה בימי אחשורוש. שמתחילה קבלו את התורה בבחינת אמונה, ועתה, שהרגישו בחוש ממש - קבלוה באהבה.
ועל כל מצוות אלו גזר המן שלא יעסקו בהן  755  (וגזר על אלו, לפי שהן עדותן של ישראל. מהרש"א), ועתה חזרו לקיימן בפרהסיא.

 755.  ביאר בספר בחירת אברהם (הובא בשער בת רבים), דנרמז שגזר על דברים אלו, במה שאמר המן: "ישנו עם אחד מפוזר וגו"', דמה שאמר "מפוזר" - היינו שהולכים וגולים למקום תורה. ומה שאמר "מפורד" - היינו במצוות מילה, שמפרידה בין ישראל לאומות. ומה שאמר: "ודתיהם שונות מכל עם" - היינו במצות תפילין. ובעל מדרש שמואל כתב, דמה שגזר על ימים טובים, היינו כדאמרינן לעיל (י"ג ע"ב), שאמר למלך דמפקי ישראל לכולה שתא בשה"י פה"י, ולכן גזר עליהם. עיי"ש.
כתיב: "ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן".
אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ומילת "עשרת" הכתובה אחריהם - צריך לממרינהו בנשימה אחת  756   757  . מאי טעמא?

 756.  כתבו התוס', דהיינו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד - יצא. וכן פסק הרמ"א (תר"צ סט"ו). וכתב שם עוד, דלכתחילה נוהגין לומר בנשימה אחת מ"חמש מאות איש" - עד "עשרת". וכתב הט"ז, דה"ט, משום שעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותם חמש מאות איש, להכי צריך למימרינהו נמי בנשימה אחת. (ואיתא שם במ"ב, דבכל המגילה יפסיק בין פסוק לפסוק רק כדי נשימה, מפני שצריך לקרותה כאגרת).   757.  על פי זה, מבאר הרוגאטשובר (בעל צפנת פענח), מה שנהגו הקהל לומר את עשרת בני המן בעצמם. דהיינו, משום דאיתא הכא, וכך נפסק בשו"ע, שצריך לומר את עשרת בני המן בנשימה אחת. והא דיוצאין בקריאת הבעל קורא מדין שומע כעונה, זהו דווקא לענין הקריאה עצמה, דע"י השמיעה - כאילו קרא בעצמו. אבל ענין נשימה אחת - אינו מתייחס לשומעים, ולכן צריכים לומר פסוקים אלו בעצמם. (אלא דיש להעיר, דהא תליא במחלוקת החזו"א (או"ח סי' כ"ט) ובית הלוי (על התורה. סוף ספר שמות), בגדר שומע כעונה, אם כל תנאי האמירה מתייחסים ג"כ לשומע - או לא). אמנם יש אומרים טעם אחר, כדברי הרמ"א (תר"צ סי"ז), שכתב, דנהגו לומר פסוקי הגאולה בקול רם משום שמחה. וא"כ, גם פסוקים אלו הם פסוקי גאולה. ולכאו' תהיה נ"מ בין פירושים אלו, אם צריך שתהא מגילה כשרה לפניו - או לא.
משום דכולהו - בהדי הדדי נפקו נשמתייהו  758  .

 758.  עיין במהרש"א, שביאר היאך נפקא הך דרשה מקרא.
אמר רבי יוחנן: וי"ו דויזתא, צריך למימתחה בזקיפא (קלשון) - כמורדיא דלברות ("לברות" הוא שם נהר. ומורדיא הוא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה, להרחיקה מן האבנים ומן המכשולים. רש"י בבא מציעא פ"ז ע"א).
ובהך "למימתחה בזקיפא", ישנם כמה פירושים בראשונים:
הר"ן מפרש, דהיינו שצריך להאריך בקריאתה, ולא לחטוף  759 .

 759.  כתב במנות הלוי בשם הר' יהודה בן שושן, שהמפרש כן למד זאת ממה שסמכו מאמר זה למאמר ר' אדא דמן יפו, דעשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת. וכתב הר"י די וידאש (הובא במהר"ש די אוזידא) דלישנא לא משמע הכי. ועוד, דאם כן לא הוה ליה למתנייה הכא גבי דיני כתיבה, אלא בפירקא תניינא, גבי דיני קריאה.
ובתוס' הרא"ש פירש, דהיינו שצריך להגביה קולו.
עוד הביא הר"ן, די"א דצריך לעשותה גדולה יותר משאר אותיות.
והריטב"א פירש, שצריך להגביה ראשה הכפוף - כלפי מעלה  760 .

 760.  וכן הביא בעל מדרש שמואל בשם הר"י די וידאש, דאם היתה הכוונה שצריך לעשותה גדולה יותר משאר אותיות, היה לש"ס למימר: "צריך לאורוכי" (כדאיתא בגיטין פ"ה ע"ב גבי וי"ו דתרוכין). אלא ודאי הכוונה ד"למימתחה" - שימתח את כפיפתה, ויעשנה ישרה כמקל. וכ"כ הט"ז (סי' תרצ"א סק"ג). ובשער הציון שם (סקי"ד) הביא בשם הלבושי שרד, דעכשיו לא נהגו כן, אלא כדעת הרא"ש, שתהא הוי"ו גדולה.
מאי טעמא?
משום דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו. שנתלו כולם בעץ אחד  761 , זה למטה מזה.

 761.  במאירי איתא שנתלו כאחת, ובחבל אחד. וכתב בעל מדרש שמואל, דהא שנרמז דבר זה דווקא בוי"ו האחרון, שבמילת "ויזתא", היינו, לפי שגם לויזתא, שהיה האחרון, היה מקום פנוי לתלותו בעץ עם האחרים. ובו היתה ההוראה בשלמות, שהיה העץ ארוך כל כך, עד שכולם איזדקפו בחדא זקיפא.
אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן - נכתבות כך: אריח, שהוא הכתב - על גבי לבינה שהיא החלק (ולבינה היא כפליים מאריח), ולבינה - על גבי אריח.
חוץ משירה זו, דהיינו עשרת בני המן, ושמות מלכי כנען שנפלו בידי יהושע, שבהן נכתב אריח על גבי אריח, ולבינה - על גבי לבינה  762  . מאי טעמא?

 762.  עוד איתא במחבר (סי' תרצ"א ס"ד) גבי כתיבת עשרת בני המן: "וצריך לכתוב "איש" - בראש דפא, ו"את" - בסופה". והוא מירושלמי (פ"ג ה"ז). וכתב שם הגר"א בהגהותיו, דמזה נמשך מה שכותבים עשרת בני המן בעמוד בפני עצמו, ובאותיות רבתות. וכתב דשיבוש הוא, שהרי לא נמסר לנו לכתבו י' בני המן בא"ב רבתא. ובאמת כוונת הירושלמי רק גבי תחילת וסוף שורה, ולא לגבי העמוד. ובחיי אדם הרבה להשיג עליו, וכתב דהכא שכל הדף באותיות גדולות - שאני. ועוד, שהרי יכול לכתב כל המגילה בי"א שורות (כמנין השורות של עשרת בני המן), ואז לא יצטרך לכתוב באותיות גדולות, ואכתי יהא איש בריש דפא וכו' (אמנם בכל בו כתב בשם ס' התרומות, שצריך לעשות במגילה מ"ח שורות כס"ת. ובמס' סופרים פ"ב ה"ו איתא, דצריך לכתוב מ"ח שיטין בכל עמוד, או ששים - כנגד ששים רבוא, או ע"ב - כנגד ע"ב זקנים, או צ"ח - כנגד צ"ח קללות שבמשנה תורה). ובדמשק אליעזר כתב, דלכתחילה, כדי לצאת ידי כל הדיעות - יעשה י"א שורות. עיי"ש. וע"ע במ"ב שם (ס"ק כ'), ובשער הציון ס"ק ט"ז. ועיי' בשו"ת חתם סופר (ח"א סי' קפ"ט, ד"ה ומה שנתחדש), שמסיק כדברי הגר"א. וע"ע שם בסי' ק"צ.
שלא תהא תקומה למפלתן  763  של שונאי ישראל  764 . שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו  765 .

 763.  לכאו' קשיא, הא אמרינן במס' גיטין (נ"ז ע"ב): "מבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק", חזינן שהיתה להם תקומה ! ? וכתב על זה החתם סופר (ח"א סוף סי' ק"צ), דהלא אמרו במס' ע"ז: "לא יהיה שריד לבית עשיו" - בעושה מעשה עשיו. וה"נ, הרמז הוא - שלא תהיה תקומה לכל העושים מעשה המן ובניו. וכשנתלו המן ובניו - כבר יצאו מהם אותם פרידות טובות שהיו עתידים להתגייר. עיי"ש.   764.  ולהכי נכתבת גם שירת האזינו כך, לפי שיש בה נמי מפלתן של עכו"מ. דכתיב התם: "ודם עבדיו יקום". מהרש"א.   765.  כך פירש רש"י. והר"ן הביא דר"ת מפרש, דבאמת בין אריח ובין לבנה - כתב הם. אלא שזה גדול, וזה קטן. וה"פ: כל השירות כולן - אריח ע"ג לבנה וכו', דהיינו, שיטה ארוכה ע"ג קצרה, וקצרה - ע"ג ארוכה. חוץ משירה זו - שאריח ע"ג אריח, דהיינו תיבת "את" שהיא קצרה, ע"ג תיבת "את" שתחתיה. ולבינה, שהיא תיבה ארוכה יותר - ע"ג לבינה. דהיינו פרשנתדא ע"ג דלפון וכו' (כמו שאנו כותבים). וטעמא, כמו שקיר הבנוי בצורה כזו, הרי הוא מט ליפול. הכא נמי - שלא תהא תקומה למפלתן.
כתיב: "ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים וגו'". אמר רבי אבהו: מלמד שבא מלאך, וסטרו על פיו. שהרי התחיל לדבר בלשון כעס  766 , וסופו שאמר: "מה שאלתך עוד ותעש".

 766.  כתב המהרש"א, דמרש"י משמע, דילפינן לה מדאמר לה בסוף: ומה שאלתך עוד ותעש, משמע שהתחיל בלשון כעס. וכתב דאין הכרע לזה כל כך. והביא עוד פירוש, דילפינן לה מזה שחישב את מספר ההרוגים, ואמר: בשושן הרגו חמש מאות איש, ואת עשרת בני המן, חוץ ממה שעשו בשאר מדינות. משמע שהיו הרבה בעיניו - וכעס.
"ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו וגו' על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ"  767 .

 767.  במנות הלוי (ט' כ"ג) כתב על דרך הלצה, דקאמר המלך, שכל מה שעשה וחשב המן, יכתב בספר, ויתלוהו בצוארו על ראשו, וככה יתלוהו על העץ כדי להודיע שעבור זה נתלה.
ותמהינן: "אמר"? הא "אמרה" מיבעי ליה למימר?! דלכאורה הכי הוא משמעות הכתוב, שבבואה לפני המלך, אמרה לו שמלבד הספר שאמר לשלוח לכל המדינות, ישוב מחשבתו הרעה וגו' (תוס').
אמר רבי יוחנן: אמרה לו: יאמר בפה - מה שכתוב בספר  768  .

 768.  ורש"י לא גרס "אמרה לו". אלא: "אמר רבי יוחנן, יאמר בפה מה שכתוב בספרים". ופירש דכך הוא סדר המקראות: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, כי המן בן המדתא וגו', ובבאה לפני המלך אמר עם הספר וגו"'. והיינו, שמרדכי כתב אליהם שיעשו פורים, כי המן בקש לאבדם. ומה שבאה אסתר לפני המלך להתחנן לו - כל זה יאמר שנה בשנה "עם הספר", דהיינו, שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת קריאה. (אבל במגילה פירש רש"י ד"אמר עם הספר", היינו שאחשורוש צוה בפיו לכתוב ספרים שתשוב מחשבתו הרעה של המן). והריטב"א פירש, דאפשר שבקשה אסתר שיתנו להם רשות לקבוע זכירה זו לדורות, ולא תיחשב לאחשורוש לגנאי. או שבקשה ממנו שיכריזו הכרוזים כן, כדי שיתייסרו השומעים ולא יוסיפו כדבר הזה.
"דברי שלום ואמת". אמר רבי תנחום, ואמרי לה אמר רבי אסי: מלמד שמגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, דהיינו כספר תורה עצמו  769 .

 769.  כך פירש רש"י, וכ"כ הריטב"א, עיי"ש. אבל תוס' במנחות (ל"ב ע"ב, ד"ה הא) כתבו, דס"ת א"צ שרטוט, והך "אמתה של תורה" - היינו מזוזה. ונקראת כך, לפי שיש בה קבלת עול מלכות שמים (ובתוס' הרא"ש כאן כתב: "דהוא עיקר האמונה והיראה וקבלת עול מלכות שמים"). והביאו התוס', דמהירושלמי משמע כרש"י. עוד כתבו שם, דר"ת סובר, דס"ת בעי שרטוט משום "זה א-לי ואנוהו". עיי"ש. וע"ע ברא"ש בהל' ספר תורה (סי' ז').
"ומאמר אסתר קיים". מאמר אסתר אין, ואילו "דברי הצומות וזעקתם" דכתיב לעיל מיניה - לא קיים?
אמר רבי יוחנן: האי "קיים" - אדקרא דלעיל מיניה נמי קאי, והכי קאמר קרא: דברי הצומות ומאמר אסתר - קיים דברי הפורים האלה.
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו". רצוי לרוב אחיו - ולא לכל אחיו  770 . מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין  771  , כיון שבטל מדברי תורה  772  ונכנס לשררה.

 770.  כתב במדרש שמואל (על מס' אבות) על המשנה "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו": "ואמר (התנא): כל שרוח הבריות, ולא אמר "כל שרוח כל הבריות נוחה הימנו", (לפי) שאין אדם יכול להיות נוח ורצוי לכל הבריות. וכן במרדכי אומר: "ורצוי לרוב אחיו" (ולא לכל אחיו). אלא, יהיה רצוי לרוב, ואין לחוש למיעוט".   771.  כתב הכתב סופר, דיש לומר, שדרשה זו באה לספר דווקא בצדקתם של מרדכי והסנהדרין. והיינו, שהסנהדרין לא נשאו לו פנים במילי דשמיא, וגם מרדכי לא ביקש זאת מידם, ולא השתדל אצל המלך שימנוהו ראש עליהם. והיינו דכתיב: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים", ועם כל זה, "רצוי לרוב אחיו" - ולא לכולם.   772.  הכתב סופר (בפרשת קרח) מביא בשם אביו החתם סופר, דאמנם ודאי שמי שיש בידו לסייע בהצלת נפשות, צריך להניח תלמוד תורה - ולעסוק בהצלת נפשות, מ"מ בשמים בוחרים מי שאין תורתו חשובה כל כך, שהוא יבטל מתלמודו. וזהו מה שראו הסנהדרין, שאין תורתו חשובה כמו היושבים לפניו, לכן פירשו ממנו מקצת, ועשו אותו חמישי לסנהדרין. עיי"ש.
אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה - יותר מהצלת  773  נפשות  774 . דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה אינשי, ולבסוף - בתר חמשה.

 773.  בטור יו"ד בסוף סי' רנ"א איתא, גבי היכא דיש להם ממון או לת"ת או להצלת נפשות - הצלת נפשות עדיפא מתלמוד תורה. והביא שם הב"ח, דהקשה מהרש"ל, הא אמרינן הכא דגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות? וכתב הב"ח דלק"מ. דהכא לא קאמר אלא דגדול הוא העוסק בתורה להחשיבו ולהקדימו, יותר ממי שעוסק בהצלת נפשות, שאינו חשוב כל כך כמו העוסק בתורה. אבל להוציא ממון - פשיטא דהצלת נפשות קודם, דאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. ועיי' בשו"ת חיים ביד (למהר"ח פלאג'י) סי' קכ"ו שהאריך בזה.   774.  כתב החפץ חיים בספר תורת הבית (פרק ה'), דהיינו, דאע"ג דודאי דהצלת נפשות דוחה תלמוד תורה, ואפילו מצוה אחרת קטנה, כשאי אפשר לעשותה ע"י אחר - דוחה ת"ת, היינו משום שכך רצון ה', שתכלית תורה - הוא קיומה. אבל אם אפשר לעשות המצוה ע"י אחר, גדולה תורה מכל המצוות. ואף בענין פיקוח נפש, אם נזדמן לאחד להציל נפשות, ולהשני לא נזדמן - רק עסק לו בתורה, זה שעסק בתורה - הגדיל לעשות, שגדול ת"ת מהצלת נפשות.
דמעיקרא, בימי כורש, כשעלה זרובבל מן הגולה ומרדכי עמו, כתיב: "אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן" - חזינן דחשיב למרדכי בתר ארבעה.
ולבסוף כתיב: "הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן" - אחשביה קרא בתר חמשה.
אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה - יותר מבנין בית המקדש.
שיש לתמוה, אמאי לא עלה עזרא עם זרובבל בימי כורש, אלא רק בשנה השביעית לדריוש האחרון, לאחר שנבנה הבית? אלא, שהיה עזרא לומד תורה מפי ברוך בן נריה, וכל זמן שברוך בן נריה קיים בבבל, לא הניחו עזרא ועלה.
אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה - יותר מכבוד אב ואם  775  .

 775.  כתב בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סוף סי' רע"ב), דהוא הדין, דנשיאת אשה - גדול מכבוד אב ואם. עיי"ש.
מנלן?
שהרי על כל אותן י"ד שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר  776  , ולמד שם תורה - לא נענש על שלא כיבד את אביו באותן שנים. ואילו על שאר השנים שנשתהה יעקב בבית לבן ובדרך - נענש  777 .

 776.  בכמה מקומות אמרו: "בית מדרש של שם ועבר". ומה שאמר כאן בבית עבר, ולא נקט גם את שם, היינו לפי ששם כבר מת בשנת נ' ליעקב. אבל עבר היה חי, עד שהיה יעקב ב' שנים בבית לבן. ומסברא אמרינן, שבאותן י"ד שנים - היה בבית מדרשו של עבר, שאין מפורש בקרא מה עשה באותו זמן, ומסתבר שהיה לומד תורה שם. מהרש"א.   777.  והקשה המהרש"א, אמאי נענש על השנים ששהה בבית לבן, הרי מדעת אביו ואמו היה, ומחלו על כבודם? והביא שתירץ בעל אמרי נועם בשם הר"י מפרי"ש, שלאחר י"ד שנה שהיה בבית עבר, כבר נתקררה דעתו של עשיו, ושלחה רבקה את דבורה מניקתה אחריו לבית לבן, והוא נשתהה שם כ"ב שנה.
ומנלן הא?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מגילה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א |