פרשני:בבלי:מגילה כד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כד ב

חברותא[edit]

משום דאיכא כבוד אביו וכבוד רבו.  הכא נמי - שייכא נצויי בקטן, משום דאיכא נצויי אביו, ונצויי רבו.
שנינו במשנתינו: פוחח פורס על שמע וכו'.
בעא מיניה עולא בר רב מאביי: קטן פוחח, מהו שיקרא בתורה, מי נימא דדווקא גדול אסור, משום "ולא יראה בך ערות דבר"  92 , אבל קטן אינו מוזהר, או דלמא, לא שנא?

 92.  הקשה הטורי אבן, אם זה הטעם דאינו קורא בתורה, א"כ, היאך פורס על שמע ומתרגם? וביאר, דבאמת אין בפוחח משום ערוה, דאפילו לתוס' דהיינו בגדיו קרועים, מ"מ ודאי ערותו מכוסה. וטעמא דאין קורא בתורה - מפני כבוד הציבור. ועיי' בעמק ברכה (עמ' מ"ח). ותמה הטו"א על רש"י, דבמתניתין פירש דטעמא דפוחח משום כבוד, והכא פירש משום ערוה ! ? ותירצו הרש"ש והשפת אמת, דבמתניתין פירש רש"י לפי מסקנת הגמ' הכא, דאפילו בקטן אסור משום כבוד הציבור.
אמר ליה: ותיבעי לך קטן ערום, מהו שיקרא בתורה!?
אלא, ערום מאי טעמא פשיטא לך דלא יקרא, משום כבוד צבור! הכא נמי, פוחח קטן, לא יקרא - משום כבוד צבור.
שנינו במשנתינו: סומא פורס על שמע וכו', רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע.
תניא, אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה שניבא יחזקאל, ואף על פי שלא ראו אותה מימיהם. הכא נמי, מה אכפת לן שלא ראה מאורות מימיו, הא מכל מקום יודע את עניינן על ידי לימוד?
ורבי יהודה אמר לך: התם, במרכבה, באבנתא דליבא (בהבנת הלב) תליא מילתא, והא קא מיכוין - וידע, ולהכי לא אכפת לן שדורש במעשה מרכבה, למרות שלא ראה אותה מימיו.
מה שאין כן הכא, דמשום הנאה ממאורות הוא דמברכינן ברכת יוצר המאורות, והא - לית ליה הנאה, שהרי לא נהנה מימיו מהמאורות!
ורבנן אמרי לך: אף שלא ראה מאורות מימיו, אית ליה הנאה מן המאורות, וכרבי יוסי.
דתניא, אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה להבינו, דכתיב: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה". וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה?
עד שבא מעשה לידי.
פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא, שהיה מהלך בדרך - ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין (בורות), ומן הקוצין, ומן הברקנין  93  .

 93.  תמה המהרש"א, כיון דבאפילה אין בני אדם רואין אותו, אם כן אמאי נקט קרא "עור"? וכי מאי נפקא מינה באפילה, בין עיור לפיקח? ! ותירץ, דמ"מ לפיקח איכא מעליותא גם באפילה, דכיון שיודע מבואי העיר ושביליה, גם באפילה יודע קצת לכוון בהם, להציל עצמו מן הפחתים.
חזינן דאית ליה לסומא הנאה מן המאורות, ולהכי יכול לברך עליהן.
מתניתין:
כהן שיש בידיו מומין - לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו. והמסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן - עיניו כהות  94 , לפי שהשכינה שורה על ידיהן.

 94.  כך פירש רש"י. ותוס' בחגיגה (ט"ז ע"א, ד"ה בכהנים) הקשו, דהתם מוכח דהיינו דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, והא הכא מיירי בגבולין, כדמייתי להלן מההוא דהוה בשבבותיה דר"ה וכו'? ופירשו, דה"ט דאסור להסתכל בכהנים - משום היסח הדעת. והביאו דהכי איתא בירושלמי (ואיתא התם: "אמר ר' חגא, כלום אמר אלא משום היסח הדעת, אנא מסתכל ולא מסחינא דעתאי"). וכ"כ המאירי, דהמסתכל בכהנים מסיח דעתו, לפי שנכסף לראות את אצבעותיהם של הכהנים, שהוא דבר מחודש. ובתוס' הרא"ש כתב, דעתה אין מסתכלין בהן, משום שהקב"ה מציץ מבין קשרי אצבעותיהם. שנא' "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". ובטורי אבן כתב, דע"כ דמתניתין מיירי בזמן שביהמ"ק קיים, וטעמא משום ששכינה שורה על ידיהן, דאלא"ה, אמאי תנן במתני' דווקא כהן שיש בידיו מומין, הא בברייתא בגמ' מייתי גם כהן שיש בפניו ורגליו מומין ! ? עיי"ש עוד. וע"ע בדבר אברהם ח"א סי' ל"א אות ב'. וכתב המ"ב (סי' קכ"ח ס"ק פ"ט), דלטעם דהיסח הדעת, הסתכלות מועטת שאינה מביאה היסח הדעת - שרי. ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להסתכל בהם כלל.
רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס - לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו.
גמרא:
תנא: האי מומין שאמרו - כשנמצאין בפניו, או בידיו, ורגליו (או ברגליו) של הכהן מיירי. וטעמא, משום דצריך לחלוץ מנעליו כשעולה לדוכן, ואם יש ברגליו מומין - יסתכלו בו, ויבואו לראות את ידיו.
אמר רבי יהושע בן לוי: אם ידיו של הכהן בוהקניות (שיש בהן כתמים לבנים. לעזי רש"י) - לא ישא את כפיו.
תניא נמי הכי: ידיו בוהקניות - לא ישא את כפיו.
וכן אם היו ידיו עקומות (רש"י פירש: כפופות. ובר"ן איתא: שנתעקמה ידו אחורנית), או עקושות (מעוקמות לצידיהן  95 ) - לא ישא את כפיו. אמר רב אסי: כהן חיפני, מאנשי חיפה, וכן כהן בישני, מאנשי בית שאן - לא ישא את כפיו  96  , מפני שאנשי אותן מקומות - מגמגמין בלשונם הם, וקורין לאלפין - עיינין, ולעיינין - אלפין  97 , ואם כן, יאמרו בברכת כהנים במקום: "יאר ה' פניו" - "יער ה' פניו", ולשון קללה הוא, שהרי יש לשון "פנים" שהוא לשון כעס, כמו: "פני ילכו והניחותי לך", והיינו פנים של רוגז  98 .

 95.  ובר"ן כתב: שנתעקשה ידו, שאין יכול לחלק אצבעותיו.   96.  כתב המהרי"ט (בשו"ת, ח"ב אה"ע סי' ט"ז), דהיינו דווקא שלא במקומן, אבל חיפני - בחיפה, ובישני - בבית שאן, ודאי שיכולין לישא כפיהן, שהרי שם דיבורם ומילולם ניכר וידוע. עיי"ש.   97.  וכתב המשנה ברורה (סי' קכ"ח ס"ק ק"כ), דכיון שאם כל בני עירו קורין כך - מותר לישא כפיו באותה עיר, להכי בזמננו, שרוב בני עמנו אינם יודעים להבחין בין הברת אל"ף להברת עי"ן, מותר לישא כפיו.   98.  כך פירש רש"י. והקשה הטורי אבן, תיפו"ל משום דפוגמין ברכתן, וכדפירש רש"י גבי הא דאין מורידין אותן לפני התיבה? ותירץ דאי לאו טעמא דמהפכין הברכה לקללה, לא היתה קפידא משום פגם ברכה, דדווקא לענין לרדת לפני התיבה קפיד תנא, משום שמוציא אחרים יד"ח, וכיון דאפשר באחר - למה לי להוריד לפני התיבה אחד מהן? אבל להוציא א"ע יד"ח - שפיר דמי, וא"צ להדר אחר אדם אחר שיוציאנו, וה"נ גבי ברכת כהנים. ובשו"ת בית אפרים (או"ח סי' ס"ה ד"ה ובכדי) תירץ, דלענין לעבור לפני התיבה, אם כל אנשי המקום קורין כן - מותר. משא"כ לענין ברכת כהנים דאסור משום דמשמע לשון קללה. עיי"ש.
תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה, לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין. מפני שקורין לאלפין - עיינין, ולעיינין - אלפין. ופוגמין תפילתן  99 .

 99.  וכתב המג"א (סי' נ"ג סקט"ו): "ואם כולם מדברים כך - מותר להיות ש"ץ".
אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי - פסול אתה מן הדוכן, משום דעבי קלך (קולך עבה), והלוויים נפסלין בקול (כדאמרינן במס' חולין דף כ"ד ע"א).
אתא רבי שמעון, אמר ליה לאבוה את דברי רבי חייא.
אמר ליה: זיל אימא ליה לרבי חייא: אתה שקורא לחיתי"ן היהי"ן, כשאתה מגיע אצל: "וחכיתי לה'", ונמצא שאתה אומר "והכיתי", לא נמצאת מחרף ומגדף?!  100 

 100.  הקשו תוס', א"כ, היאך הוריד רבי את רבי חייא לפני התיבה כשגזר תענית, כדאיתא במס' ב"ב (פ"ה ע"א) ? ותירצו, דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת, היה קורא אותה שפיר כדבעי. אבל זה רק ע"י טורח, ולא בקל. ולהכי התם, כיון שאמר אליהו לרבי, שע"י שיורידו לפני התיבה - ימהר הגאולה, לפיכך הורידו.
אמר רב הונא: זבלגן, שעיניו זולפות דמעה תמיד  101 , לא ישא את כפיו, לפי שהעם מסתכלין בו.

 101.  כך פירש רש"י. והרמב"ם (פט"ו מהל' תפילה ה"ב) כתב, דהיינו שרירו יורד על זקנו בשעה שמדבר. וכ"כ הטור. וביאר המאירי, דהכי פירושא דזבלגן לשיטה זו: "זב" - הוא לשון זיבה. "לגן" - הוא הלשון בלשון יוני. והיינו שלשונו זבה. ועיי"ש במאירי, שליקט הלכות נשיאות כפים מכל הש"ס.
ותמהינן: ולא? והא ההוא זבלגן, דהוה בשיבבותיה (בשכנותו) דרב הונא, והוה פריס ידיה!?
ומתרצינן: ההוא דש בעירו הוה, שהיו בני עירו מורגלין בו, ולא היו מסתכלין בו עוד.
תניא נמי הכי: זבלגן לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו - מותר  102  .

 102.  כתבו תוס', דה"ה במומין שבידיו, אם היה דש בעירו - מותר. והביאו שכן איתא בירושלמי. אבל ברמב"ם (פט"ו מהל' תפילה ה"ב) לא משמע הכי. וכ"כ בלחם משנה שם, דגבי מומין שבידיו - לא מהני דש בעירו.
אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו - לא ישא את כפיו.
ומקשינן: והא ההוא סומא באחת מעיניו, דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה!?
ומתרצינן: ההוא - דש בעירו הוה.
תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו - לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו - מותר  103  .

 103.  כתב הטורי אבן דלאו דווקא באחת מעיניו, דה"ה בסומא בשתי עיניו, אם היה דש בעירו - מותר. והאי דנקט באחת מעיניו, משום רבותא דרישא, דאפילו בהכי לא ישא כפיו. וכ"כ הב"י (סי' קכ"ח).
רבי יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות - לא ישא את כפיו. תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך - מותר.
מתניתין:
האומר: איני עובר לפני התיבה בבגדים צבועין, אף בלבנים לא יעבור  104  (וטעמא מפרש בגמ').

 104.  כתב הרמב"ם (פ"י מהל' תפילה הל' ה') דהיינו דווקא באותה תפילה, אבל בתפילה אחרת - יכול להתפלל. ופירש הריב"ש בתשובה (סי' רכ"ד), דה"ט, דכיון דרק חיישינן שמא מינות נזרקה בו, די לנו אם נחוש לאותה תפילה, אבל לא נחזיקנו לאפיקורוס לעולם. אבל הראב"ד שם חולק, וס"ל דלא ירד לפני התיבה גם בתפלה אחרת.
וכן, האומר: בסנדל איני עובר לפני התיבה, אף יחף לא יעבור.
העושה תפלתו (תפילין שבראשו) עגולה - סכנה היא, שמא תכנס בראשו  105 , ואין בה מצוה, דהא מרובעות בעינן.

 105.  כך פירש רש"י. והוסיף התוי"ט בשם רש"י במנחות, דהחשש הוא, שכשיכנוס בפתח, ויכה ראשו באסקופא - יכנסו התפילין בראשו. ובשם הערוך הביא, דפעמים שנופל על פניו ברחום וחנון, וירצצו את מוחו. ותוס' פירשו בשם ר"ת, דכיון דאין בה מצוה, דמרובעות בעינן, להכי, בשעת סכנה יכול להסתכן בהן, ולא תגן עליו המצוה, ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים (שבת מ"ט ע"א, עיי"ש כל המעשה). ועיי' בתוס' במנחות (ל"ב ע"ב, ד"ה סכנה) וברש"י שם. ותמה הטורי אבן, מאי איריא עגולות, הא כל שעשה את התפילין שלא כמצוותן - אינן מגינות עליו ! ותו, מאי אריא תפילין, הא בכל המצוות הכי הוא ! ועוד הא מלתא דפשיטא היא ! ?
נתנה לתפלתו על מצחו, או שהניחה על פס ידו - הרי זו דרך המינות. שהמינין מבזין דברי חכמים, והולכין אחר הכתוב כמשמעו. דאמרי: "בין עיניך" - ממש, ו"על ידך"
- ממש.
וחכמים דרשו בגזירה שוה, ד"בין עיניך"
- היינו קדקד, מקום שמוחו של תינוק רופס. ו"על ידך" - היינו גובה היד, קיבורת שבראש הזרוע, שיהו התפילין מונחות כנגד הלב.
ציפן, את פרשיות התפילין, בזהב, דהיינו, שעשה את הבתים מזהב  106 . ונתנה (או נתנה) על בית אונקלי (בית יד של לבוש) שלו - הרי זה דרך החיצונים, דהיינו, בני אדם ההולכין אחר דעתם ולא כדעת חכמים.

 106.  כך משמע מרש"י והר"ן. והתפארת ישראל פירש, דהיינו שחיפה את הבתים בזהב. וכתב דטעם הפסול, משום שאין הבית רואה את האויר.
והטעם שאין להניחן על בית אונקלי, שהרי דרשו חכמים: "והיה לך לאות" - ולא לאחרים לאות, ולהכי בעינן להניחן דווקא תחת בית ידו  107 .

 107.  ומדנקט להאי דינא דווקא אתפילין של יד, ומשום האי טעמא ד"והיה לך לאות", הוכיח הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' י"ב, ובעוד מקומות), דתפילין של ראש - מותר להניח על גבי בגד, ואין בזה משום חציצה. עיי"ש. (אמנם עיי' במאירי, שכתב, דאפילו במקום המוצנע, שאין חשש של "והיה לך לאות - ולא לאחרים", אפ"ה אין להניחם על מלבוש). ובב"י (או"ח סי' כ"ז) הביא דיש אוסרין, ומביאין ראיה מהא דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג), דר' יוחנן לא הוה מנח תפילין בסתוא מפני הקרירות. ואי שרי לאנוחי על גבי כובע, למה היה נמנע? ! עיי"ש. ובשו"ת הריטב"א (סי' כ"ד) כתב: "אבל דעת כל רבותי ז"ל אשר היו מעולם, שאין נותנין אותן על הבגד. וקבלתן של גאונים - תורה היא". (וע"ע בשו"ת הריב"ש סי' קל"ז, ובשו"ע סי' כ"ז סעיף ה').
וציפן זהב - נמי פסולות, משום דכתיב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשינן: מן המותר בפיך, שיהא הכל מבהמה טהורה  108 .

 108.  כך פירשו רש"י והר"ן. והקשה תוס' רעק"א, אטו זהב הוא מן האסור לפיך? והביא, דרש"י במנחות (מ"ו ע"ב) כתב, דטעמא משום דבעינן עור דווקא. ובסנהדרין (מ"ח ע"ב) כתב רש"י דהלל"מ היא. אבל השפת אמת מתרץ, דכיון שדרשו "מן המותר בפיך", ממילא משתמע דבעינן מידי דאכילה, דהיינו עור ולא מתכות. ועיי' בנודע ביהודה מהדו"ק (או"ח סי' א').
גמרא:
מאי טעמא דהאומר איני עובר בבגדים צבועין - אף בלבנים לא יעבור?
משום דחיישינן שמא מינות נזרקה בו, שהמינין עובדי עבודה זרה מקפידין לא להתפלל בצבועין  109 .

 109.  ובשו"ת הריב"ש (סי' רכ"ד) כתב: "או אפשר שאף אם לא היה דרך המינים להקפיד, מ"מ, כיון שזה מקפיד במה שאין שאר ישראל מקפידין, חיישינן שמא איזה רוח מינות נזרקה בו, ובעבורו מקפיד במה שאין ראוי להקפיד".
שנינו במשנתינו: העושה תפלתו עגולה, סכנה, ואין בה מצוה.
לימא תנינא במתניתין דידן - להא דתנו רבנן: תפלין מרובעות - הלכה למשה מסיני. ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן. והיינו, שכשתופרן, צריך ליזהר שלא יקלקל ריבוען במשיכת חוט התפירה  110 . וצריך שיהא נמי אלכסונן כהלכתו, דהיינו, שאם האורך והרוחב הם אצבע בדיוק, אזי יהיה האלכסון אצבע ושני חומשין. דהכי נמי תנן במתניתין, שלא יעשה התפילין עגולות! אמר רב פפא: לא תשמע להאי מלתא ממתניתין, דמתניתין דעבידא כי אמגוזא (כאגוז)  111 , דבהכי איכא סכנתא, שמא תכנס בראשו. אבל אי עגולה היא כביצה וכעדשה  112  - שמא שפיר דמי.

 110.  עוד הביאו התוס', דר"ת פירש, דהיינו שהתפירה עצמה צריכה להיות בריבוע.   111.  הרמב"ם הביא להך דינא בהלכות הנחת תפילין (הל' תו"מ פרק ד' הלכה ג'). ויש להבין, דהא לכאורה הפסול הוא בעשיית התפילין, וא"כ, בדיני עשייתן (בפ"ג הל"א) הוה ליה למכתב ! והביא בחי' הגר"ח בשם הגרי"ז, דהפסול הוא משום שהעיגול אינו עומד כולו על ראשו, וא"כ, החסרון הוא בהנחתן. ולהכי נמי תני לה במתניתין דומיא דהנחה על פס ידו וכו'.   112.  כך היא הגירסא לפנינו ברש"י. אבל הרש"ש גרס ברש"י: " (מתניתין) עגולות כאגוז וכביצה (דהיינו - עגול כדורי). אבל עגולה כעדשה (דהיינו עגול שטוח) - שפיר דמי". וכן כתב בתפארת ישראל, דאף אם הן כביצה איכא סכנתא עכ"פ כשהביצה זקופה, שכשיכנס בפתח, אפשר שיכה ראשו באסקופה בבלי דעת - וירצץ את מוחו.
מתניתין:
האומר:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מגילה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א |