פרשני:בבלי:מגילה כו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כו ב

חברותא[edit]

אבל אם מכרו שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר - פקעה קדושת בית הכנסת והמעות, ואפילו  למישתא ביה בדמים שיכרא  28  - שפיר דמי  29  . דבשעת המכירה, חלה קדושת בית הכנסת על המעות. ואחר כך, נפקעת הקדושה מהדמים - כיון דקלישא קדושתן  30 .

 28.  הראב"ד (בשו"ת סי' ה') גרס: "אפילו למשתי בהו שכרא", דהיינו - בדמים. ודווקא למשתי ביה שכרא, משום דאכילה ושתיה - צרכי רבים הם. וכן כתב הרא"ש, דכך היא גירסת רש"י (דלא כרש"י שלפנינו. והביא הראב"ד, דיש גורסין: "אפילו למשתי ביה שכרא", והיינו, שיכולין להוציא את בית הכנסת מקדושתו. ודחה פירוש זה. אבל ברא"ש ובמאירי איתא, דגם הדמים וגם בית הכנסת - מותרים.   29.  הקשה הירושלמי, ממ"נ, אי מיירי שקבלו עליהם בני העיר, את כל מה שיעשו הפרנסים בביכ"נ זה, אפילו חד נמי דינו כבני העיר, ואי דלא קבילו עלייהו, אפילו הן כמה - אין ממכרן כלום ! ? ותירץ דמיירי שהעמידום בני העיר סתם לפקח על עסקי צבור, ואמרינן דגם מכירת בית הכנסת בכלל (כך ביאר הריטב"א את דברי הירושלמי). והראב"ד פירש, דהך דאמרינן בירושלמי "בסתם", היינו שאין אנו יודעין אם בני העיר מסכימין למכירה זו.   30.  כך ביאר הבה"ל (סי' קנ"ג ד"ה רשאים) בשם המ"ב בתשובה (סי' ל"ג). וכתב שם הביה"ל, דהיינו דווקא בכה"ג, שמכרו את ביהכנ"ס. אבל אם סתרו את ביהכ"נ, או שנפל, עדיין האבנים בקדושתייהו קיימי, ואפילו הסכימו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציאם לחולין - לא מהני, אם לא שבנו בית כנסת אחרת תחלה, ואח"כ סתרו את הישן, דאזז חלה הקדושה על בית הכנסת החדש, והישן יצא לחולין. ועיי"ש שכתב דנחלקו בזה הר"ן והרמב"ן.
רבינא הוה ליה ההוא תילא (חורבה) דבי כנישתא.
אתא לקמיה דרב אשי. אמר ליה: מהו למיזרעה לאותו מקום  31  ?

 31.  תמה הרמב"ן, מאי קמיבעיא ליה? הא ע"י קניה מבני העיר - מותר, ובלא"ה - אסור ! ? ותירץ הריטב"א, דהיה רבינא סבור, דכיון שהיה להם בית כנסת אחר, כבר נתייאשו מביהכ"נ זה, והקנוהו לרבינא, וקנאו בחזקה, והוה כאילו אמרו ליה: לך חזק וקני, או שקנה מההפקר. ובזה גופא נסתפק, אי באמת הכי הוא. ועיי' במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז.
אמר ליה: זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר  32  - וזרעה.

 32.  הקשה הרשב"א, אמאי בעינן מעמד אנשי העיר, הא לענין שיהא המכר קיים - בז' טובי העיר סגי, ורק כדי שיוכלו לשנות הדמים בעינן מעמד אנשי העיר ! ? ותירץ, דעצה טובה קא משמע ליה רב אשי. דדלמא ז' טובי העיר, כיון דצריכי לעלויי לדמים אם ימכרוהו, לא ימכרוהו לו. דשמא אינן צריכין עתה דבר שקדושתו מעולה, להכי אמר ליה שימכרנו במעמד אנשי העיר. והרמב"ן הוסיף, דחשש רב אשי שמא יבוא אחד מבני העיר וימחה.
רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא בי כנישתא עתיקא. הוה בעי למיסתריה לההוא בי כנישתא עתיקא, ולאתויי ליבני וכשורי (לבנים וקורות) מינה - ועיולי להתם למבני בהו בי כנישתא חדתא.
יתיב, וקא מיבעיא ליה בהא דרב חסדא:
דאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא - עד דבני בי כנישתא אחריתי.
והכי מיבעי ליה:
התם, טעמא דרב חסדא משום חשש פשיעותא הוא, דחיישינן שיסתור את בית הכנסת הישן, ויפשע ולא יבנה את החדש. אבל בכי האי גוונא, שאין סתירתו של הישן - אלא לצורך בנינו של החדש, שרוצה ליטול משם לבנים וקורות, מאי  33  ? אתא לקמיה דרב פפא - ואסר ליה למסתר.

 33.  כתב הריטב"א, דאע"ג דלקמן (כ"ז ע"א) גבי ס"ת, קמיבעיא לן מהו למכור ס"ת כדי לקנות בו חדש, אפילו היכא דליכא פשיעותא, לא דמי. דהכא עוקרו ממקום זה - ומניחו במקום אחר. משא"כ התם, שמוכרו לגמרי. וכתב דבאמת לפ"ז, למכור ביהכ"נ כדי ליקח אחר - אסור. אבל לאחר שקנו או בנו בית כנסת אחר - מותר לסתרו או למכרו, דפקעה קדושתו, דה"ל תשמישי קדושה לאחר זמנם. משא"כ בס"ת, דקדוש קדושת הגוף, אפילו לאחר שקנו אחר, ואין צריכין לזה, אין רשאין למכרו לכתחילה. עיי"ש.
אתא לקמיה דרב הונא - ואסר ליה נמי למסתר  34 .

 34.  והטעם דאסר ליה, כתב השפת אמת בשם האור זרוע, משום דליכא דוכתא לצלויי בינתיים (כטעם השני בגמ' בב"ב ג' ע"ב). ולפ"ז, אם יש בית כנסת אחר - שרי. וכ"כ הט"ז (או"ח סי' קנ"ב סק"א). אבל המג"א שם כתב, דאפילו כה"ג אסור, שמא יארע אונס. ועיי' שם בשפת אמת שהאריך.
אמר רבא: האי בי כנישתא, חלופה וזבונה (להחליפו ולמכרו) - שרי, משום שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים, והוא יצא מקדושתו להשתמש בו  35 .

 35.  כתב הריטב"א, דהיינו אף אם לא העלה את הדמים בקדושה. והיינו דווקא לבתר דלא מצטרכי ליה.
אבל אוגורה (להשכירו), ומשכונה (למשכנו) - אסור.
מאי טעמא?
משום דבי כנישתא אכתי בקדושתה קאי  36  .

 36.  הקשו הראשונים, מאי שנא ממכירה על תנאי, דשרי רבי מאיר לקמן (כ"ז ע"ב), ואפילו רבנן דאסרי התם, היינו משום צד רבית, ולא משום קדושה (עיי' בתוס' ומהרש"א) ! ? ותירץ הריטב"א, דהתם מכירה גמורה היא לשעתה, ולגמרי נסתלקו ממנה בני העיר, ואין דעתם בו לאותו זמן. משא"כ הכא, דכתי נכסי בעלים ראשונים היא, ולא נסתלקו מגופה לגמרי, ועדיין דעתם על זה. עיי"ש וברשב"א.
ליבני (לבנים) דבי כנישתא, נמי - חלופינהו וזבונינהו שרי, אוזופינהו (להלוותם) - אסור מהאי טעמא דלעיל.
והני מילי - בליבני עתיקתא, שכבר נבנו בכותל בית הכנסת, ונפל הכותל. אבל בליבני חדתא, שנעשו לצורך בית הכנסת - לית לן בה.
ואפילו למאן דאמר גבי אורג בגד למת, דאסור בהנאה אפילו אם רק הזמינו למת, משום דהזמנה מילתא היא, מודה הכא דשרי להשתמש בהם.
דהני מילי דאסור בהזמנה בעלמא - כגון האורג בגד למת, שהרי על ידי האריגה - מיד הוא ראוי לפרשו על המת.
אבל הכא, בליבני, כעושה טווי לאריג דמי, שחסר עדיין אריגה. ובליבני נמי - חסרה עדיין נתינתן בכותל, וליכא למאן דאמר דבכהאי גוונא חלה עליהן קדושה בהזמנה בעלמא  37 .

 37.  וכתב הריטב"א (וכך סוברים עוד ראשונים), דהאי דהזמנה לאו מלתא - היינו במשמשים. אבל בגוף הקדושה - הזמנה מלתא היא. והיינו, כגון בס"ת תפלין ומזוזות, במלאכה האחרונה שבה נעשה העור ראוי למצווה - חלה כבר הקדושה. ועיי' בשו"ת רעק"א סי' ב'. והקשה הטורי אבן, הא בית הכנסת הוי גוף הקדושה, ובהא - הזמנה מלתא היא (אמנם הבאנו לעיל, דהריטב"א ס"ל דבית הכנסת הוי תשמישי קדושה) ! ? ותירץ השפת אמת, דכל זמן שלא נגמר הבנין - אכתי לא חשיב בית הכנסת, דהקדושה חלה עליו כשנעשה בית המיוחד לתפילה. אבל הרא"ש כתב, דאפילו שנגמר בניינו, כל זמן שלא התפללו בו - אינו נאסר.
ואם נתנו בני העיר את בית הכנסת במתנה, כדי לעשות בו דברי חול - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד - אסר, וחד - שרי.
במאי פליגי?
מאן דאסר סבר: וכי בהאי, במתנה בעלמא, תפקע קדושתה דבית הכנסת?!
וסברא דמאן דשרי: דהא ודאי אי לאו דהוה ליה לנותן מתנה הנאה מיניה דמקבל - לא הוה יהיב ליה מתנה, להכי הדר הוה ליה מתנה כזביני, ושרי  38 .

 38.  יש מהראשונים שפירשו, דמיירי שנתנוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. דבלא"ה, הא בעינן לעלויי בקדושה, ובמתנה הרי אין עילוי קדושה ! והקשו, א"כ, מאי טעמא דמאן דאסר, הא אפילו למשתי ביה שכרא - שפיר דמי, ומאי גרע נתינת מתנה ! ? ועיי' בריטב"א מה שתירץ בזה. והריטב"א (ועוד ראשונים) פירש, דמיירי בלא אנשי העיר, ועיי"ש שהאריך בזה. (וע"ע בנוב"י תניינא סי' י"ט, ובאחיעזר ח"ג סי' ע"ב).
תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין. תשמישי קדושה - נגנזין  39  .

 39.  כתב המג"א (קנ"ג ס"ק י"ד), דאף דמותר להשתמש בדמיהן אם מכרום ז' טובי העיר, מ"מ קדושת הגוף שלהן - לא פקעה. ובשעה"צ שם הוכיח כן מהרבה ראשונים בסוגיין. אבל הסמ"ג שם הוכיח מהרמב"ם, דמהני זט"ה להפקיע קדושתן. ובביה"ל בריש סי' קנ"ד האריך בזה. עיי"ש.
ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית  40  . והיינו טעמא דהם תשמישי מצוה, משום שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר וכו' - הם הם גופי המצוה.

 40.  בשאילתות (וישלח שאילתא כ"ו) איתא, דהשמן הנותר מימי החנוכה, עושה לו מדורה - ומדליקו בפני עצמו, דכיון דהוקצה למצותו - אסור להסתפק ממנו. וכן פסק המחבר (סי' תרע"ז ס"ד). אבל בכל בו ובשבלי הלקט (סי' קפ"ה) כתבו, דשמנים ופתילות הנשארים בנר חנוכה, הרי הן כתשמישי מצוה, שאפשר לזרקן או להדליקן לצרכו. ועיי' בר"ן בשבת (כ"א ע"ב, ד"ה אי נמי), שביאר שיטת החולקין, דשאני נ"ח משאר תשמישי מצוה, דהתם אינו מקצה אותם - אלא לימי החג, לפי שעשויין להשאר אחר החג. משא"כ בנר ופתילה, שעשויין להתבער לגמרי, דמקצה אותם לגמרי. ועיי"ש שביאר החילוק בין נ"ח לנר שבת (שמותר להשתמש בשייריו). וע"ע בתוס' שבת (מ"ד ע"א, ד"ה שבנר).
ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי (אמתחת או שק) של ספרים תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק (תיק ונרתיק היינו הך, אלא שתיק הוא של דבר ארוך, ונרתיק - של דבר קצר) של תפילין, ורצועותיהן של התפילין.
אמר רבא: מריש (בתחילה) הוה אמינא, דהאי כורסיא (בימה של עץ) - תשמיש דתשמיש קדושה הוא - ושרי. שהרי פורס על הבימה מפה, ועליה נותן את ספר התורה  41 .

 41.  כך כתב רש"י, והכי איתא בפוסקים (עיי' בט"ז סי' קנ"ד סק"ו). ותמה השפת אמת, הרי עיקר התיבה נעשית לצורך הס"ת, ובלא"ה א"א לקרות. וכי משום שמניחין עליה מפה - יתבטל ממנה שם תשמיש קדושה? ועיי"ש שכתב דגם מל' הגמ' לא משמע כדברי רש"י. וכתב דלולי דברי רש"י, היה נראה לפרש, דכורסיא אינו מיוחד להניח עליו ס"ת, רק לפעמים מניחין עליו. אבל אם מניחין עליו בקביעות - אין חילוק אם ע"י מפה או לא. וכתב דבספר ראשון לציון הביא דמל' הרמב"ם לא משמע כפרש"י.
אבל, כיון דחזינא דמותבי לפעמים עלויה ספר תורה בלי מפה, אמינא: תשמיש קדושה הוא - ואסור.
ואמר רבא: מריש הוה אמינא, דהאי פריסא, דהיינו יריעה שפורסין על הארון מבפנים  42 xxx

 42.  כך פירש רש"י. ותוס' פירשו דהיינו היריעה שפורסין על הארון מבחוץ. עיי"ש.
- תשמיש דתשמיש הוא, שהרי היא תשמיש של הארון, והארון - תשמיש של ספר תורה  43 .

 43.  כתב הקרבן נתנאל (אות א'), דזהו בזמנם, שהניחו הס"ת ארון בלא תיק. אבל בזמננו, דמלבישין הס"ת מעיל, חשיב הארון תשמיש דתשמיש. והגר"א (ביו"ד סי' רפ"ב) פליג עליה, ומדייק מהשו"ע דהארון נחשב תשמיש קדושה. והחת"ס בתשובה (ח"ו בליקוטים סי' י') כתב, דפעמים שהמעיל קצר, והספר נוגע בארון, וכן לפעמים מפשיטין הס"ת, ומונח עליו בלא מטפחת כלל, ולהכי הוי הארון תשמיש קדושה.
אבל, כיון דחזינא דפעמים דעייפי ליה (שכופלין אותה), ומנחי סיפרא עלויה - אמינא תשמיש קדושה הוא, שהרי הוא משמש את הספר עצמו, ואסור  44  .

 44.  איתא ברמ"א (סי' קנ"ד ס"ו), דפרוכת שאנו תולין לפני הארון, אין לו קדושת ארון, רק קדושת ביהכנ"ס. וכתב המשנ"ב (סקכ"ט), דה"ט משום דהאידנא לעולם אין נותנין עליו ס"ת בלא מטפחת. עוד הביא שם המ"ב מהפמ"ג, דדווקא בפרוכת, אף שהיא תשמיש דתשמיש - יש בה קדושת בית הכנסת. אבל בשאר תשמיש דתשמיש, כגון של תפילין וכדו', אין בהן קדושה כלל.
ואמר רבא: האי תיבותא דאירפט (ארון שנתקלקל), למיעבדה (לעשות ממנה) תיבה זוטרתי, קטנה מן הראשונה - שרי.
אבל למעבדה כורסייא (בימה) - אסיר, שהרי מורידה מקדושתה. דבארון - הספר תורה מונח תמיד, ואילו הבימה - נותנין עליה הספר תורה רק לפעמים (מ"ב סי' קל"ד סקכ"ו)  45 .

 45.  כתב הט"ז, דעדיף להוריד לקדושה פחותה - מלגנוז. והקשה התבואות שור, אם כן, הרי עדיף לעשות התיבה כורסיא - מאשר לגנזה ! עוד הקשה מהאי דמצינו (במס' יומא ט"ז ע"א) שגנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו היונים - בצד המזבח. ואמאי לא נשתמשו בהן לקדושה פחותה? ! ומהר"י בסאן כתב דאדרבה, משם ראיה להט"ז. דאמאי גנזום בצד המזבח, ולא אצל ת"ח - כדין גניזה? !
ואמר רבא: האי פריסא (יריעת הארון) דבלה, למיעבדיה פריסא לספרי - שרי. אבל למעבדה פריסא לחומשין - אסיר.
ואמר רבא: הני זבילי (דלוסקמי) דחומשי, וקמטרי (ארגזים) דספרי - תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין.
ותמהינן: פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידן, אלא לנטורי (לשמירה) בעלמא עבידי, ולהכי אין בהם קדושה - קא משמע לן דלכבוד עבידי  46 .

 46.  כתב הרמ"א (סי' קנ"ד סעיף ג'), דלפ"ז, ארון הבנוי בחומה, שנעשה לשמירה, לא מקרי תשמישי קדושה. וכתב שם הביאור הלכה (ד"ה אבל ארון), דדין זה נובע מדברי האור זרוע, שמפרש הסוגיא כדאיתפרש בפנים. אבל כתב כבר האור זרוע, דאפשר לפרש לסוגיין להיפך. דהיינו, דס"ד כיון דלנטורי עבידן - כאינדרונא (דלהלן) דמיא, קמ"ל דלא דמי לאנדרונא. ולפ"ז, אפילו אם לנטורי עביד, יש לו דין שם דתשמיש קדושה. וכתב שכן מצא במאירי וברבינו ירוחם, דס"ל כפירוש השני של האו"ז. עיי"ש.
ההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי (שבאו יהודים מרומי למחוזא, ועשו להם בית כנסת), דהוה פתיח לההוא אידרונא (חדר), דהוה מחית (שהיה מונח) ביה מת שעדיין לא נקבר, והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם בההוא בי כנישתא, ולא יכלו מפני טומאת המת, שנכנסת לבית הכנסת דרך הפתח.
אתו אמרו ליה לרבא.
אמר להו דלו תיבותא (הגביהו את הארון), ואותבוה בההוא פיתחא, דהא תיבותא הוה ליה כלי עץ העשוי לנחת, דהיינו, שעשוי להיות מונח במקום אחד, ולא להטלטל ממקום למקום, ודינא הוא דכלי עץ העשוי לנחת - אינו מקבל טומאה, וחוצץ נמי בפני הטומאה. דכל דבר שאינו מקבל טומאה - חוצץ בפני הטומאה.
אמרו ליה רבנן לרבא: והא זמנין דמטלטלי ליה לתיבותא כי (כאשר) מנח ספר תורה עלויה, והוה ליה מיטלטלא מלא וריקם, ובכהאי גוונא מקבל טומאה  47  !?

 47.  הקשה הריטב"א, במאי שקלו וטרו, הא קי"ל (במס' כלים, פט"ו מ"א), דכלי שאינו מקבל טומאה - הוא כלי שמחזיק מ' סאה בלח, שהם כוריים ביבש, דאז אינו מיטלטל מלא וריקם. ואם כן, ניחזי אי אית בתיבותא הך שיעורא או לא ! ? ותירץ, דתרי דיני נינהו. דכל כלי שיש בו זה השיעור, שמן הסתם אינו מטלטל מלא וריקם, שוב אינו מקבל טומאה. ועוד דין איכא, דכלי העשוי לנחת, שאינו מטלטל לעולם מלא וריקם, אעפ"י שאין בו זה השיעור - אינו מקבל טומאה. והיינו דאמר להו רבא, דהאי תיבותא, אע"ג דלית בה שיעורא, כיון שעשויה לנחת - חוצצת. ואמרו ליה, דזמנין דמטלטלין לה. ואמר להו, דכיון שכן, ולית בה נמי שיעורא - אינה חוצצת. ועיי' ברמב"ם (פ"ג מהל' כלים הל"א), ובראב"ד שם.
אמר להו: אי הכי - לא אפשר.
אמר מר זוטרא: מטפחות ספרים, ואפילו של ספר תורה, שבלו - עושין אותן תכריכין למת מצוה, שצרכיו מוטלין על הציבור, וזו היא גניזתן  48  .

 48.  במרומי שדה הביא, דהט"ז (בסי' קנ"ד) כתב, דהיינו דכיון שאי אפשר להשתמש בהם בקדושתן - רשאין להורידן מקדושתן. אבל הוא כתב, דהיינו משום דהוי גניזה ממש, ובאמת להורידן מקדושתן - אסור.
ואמר רבא: ספר תורה שבלה - גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות, דהיינו שלא שימש תלמידי חכמים בתלמוד ובגמרא, אלא רק במשניות ובברייתות.
אמר רב אחא בר יעקב: וגונזין את ספר התורה בכלי חרס. שנאמר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים". חזינן דהניתן בכלי חרס - נשמר ימים רבים.
אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא, למעבד בי רבנן (בית מדרש) - שרי  49  .

 49.  כתב הביאור הלכה, דה"ה דשרי למכרו - כדי לקנות בית מדרש המזומן לפניו, דליכא חשש דפשיעותא.
אבל מבי רבנן, למעבד בי כנישתא - אסיר.
ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, דלמעבד מבי כנישתא בי רבנן - אסור, ואילו למעבד מבי רבנן בי כנישתא - שרי.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מגילה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א |