פרשני:בבלי:מגילה כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כה ב

חברותא[עריכה]

ומה לפנים - ומה לאחור, דהיינו, מה היה לפני בריאת העולם, ומה יהיה לאחריו (כך פירש רש"י. ותוס' הביאו עוד פירוש: מה בסוף גבולי העולם למזרח ולמערב) - קמשמע לן.
מעשה לוט ושתי בנותיו - נקרא ומתרגם.
ותמהינן: פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא ניחוש לכבודו דאברהם, שהרי לוט היה בן אחיו, קמשמע לן  140  .

 140.  כתב המאירי בטעמא דהך מילתא: "כי אין קורבה לפחותים עם הנכבדים כלל". ועיי' בשפתי חכמים (בראשית י"ט ל"ג), שהביא שכתב הרא"מ, דאיכא מ"ד בב"ר שנתכוונו לשם שמים. ועיי' ברמב"ן שם.
מעשה תמר ויהודה - נקרא ומתרגם.
ותמהינן: פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא ליחוש לכבודו דיהודה, קמשמע לן דשבחיה דיהודה הוא דקרינן להאי מעשה - דהא אודי על חטאיה.
מעשה עגל הראשון - נקרא ומתרגם.
ותמהינן: פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא, ליחוש לכבודן של ישראל, קמשמע לן כל שכן דניחא להו, דהויא להו כפרה על ידי שמתביישין בדבר  141 .

 141.  ובתפארת ישראל הביא עוד, דהיינו, דניחא להו שעי"ז ידעו הדורות הבאים, שאפילו על חטא חמור כזה, יש כפרה כשישובו בתשובה. והיעב"ץ העיר, דמהכא מוכח, דאית להו למתים כפרה בכהאי גוונא, אע"ג דאין להם כפרה בקרבן. (ועיי' במדרש תנחומא (פרשת האזינו פרשה א'), דאיתא התם: "כפר לעמך ישראל - אלו החיים. אשר פדית - אלו המתים. מכאן שהחיים פודין את המתים וכו"').
קללות וברכות - נקרין ומתרגמין.
פ שיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא, ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא כשישמעו את כל העונשים, ויאמרו: אם כן, טוב לנו ליהנות מן העולם הזה ככל רצוננו, הואיל וממילא סופנו להענש ! קמשמע לן.
אזהרות ועונשין - נקרין ומתרגמין.
פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא, ניחוש דלמא אתו למעבד המצוות מיראה, ולא יהא לבן לשמים, קמשמע לן  142  .

 142.  רש"י גרס להיפך, דבקללות וברכות - קמ"ל דלא חיישינן דלמא אתו למעבד מיראה ולא מאהבה, ובאזהרות ועונשין - קמ"ל דלא חיישינן דלמא פייגא דעתייהו. עיי"ש. וע"ע במהרש"א.
מעשה אמנון ותמר - נקרא ומתרגם, וכן מעשה אבשלום - נקרא ומתרגם.
פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא, ליחוש ליקריה דדוד (לכבודו של דוד), שאמנון ואבשלום היו בניו, קמשמע לן.
מעשה פילגש בגבעה - נקרא ומתרגם.
פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא ליחוש לכבודו דבנימין, שהרי אנשי גבעה - משבט בנימין היו, קמשמע לן.
מקרא ד"הודע את ירושלם את תועבותיה" - נקרא ומתרגם. פשיטא!?
ומבארינן: לאפוקי מדרבי אליעזר.
דתניא: מעשה באדם אחד, שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר: "הודע את ירושלם את תוע בו תיה".
אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך!
בדקו אחריו, ומצאו בו שמץ פסול  143  .

 143.  ובירושלמי איתא, שנמצא אותו אדם ממזר.
וקא משמע לן מתניתין, דלא חיישינן להכי
- וקרינן  144 .

 144.  ומה שכעס ר' אליעזר על אותו אדם, אעפ"י שעשה כרבנן, היינו משום שבמקומו של ר' אליעזר היה, והיה צריך לשאלו במה יפטיר. ומי שאינו חולק כבוד לחכמים - פסול יש בו. ריטב"א.
ואלו המקראות שנקרין - ולא מתרגמין (רעבד"ן סימן):
מעשה ראובן - נקרא ולא מתרגם.
ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל, שהלך לכבול. והיה קורא חזן הכנסת במעשה ראובן: "ויהי בשכון ישראל". ואמר לו רבי חנינא למתורגמן: אל תתרגם - אלא את הפסוק אחרון, דהיינו: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". ושיבחוהו חכמים על כך.
מעשה עגל השני - נקרא ולא מתרגם. איזה מעשה עגל השני?
מן: "ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו' ויאמר אהרן וגו'", שהתחיל אהרן לספר שוב מעשה העגל, וזהו תחילת מעשה עגל השני, עד: "וירא משה את העם כי פרע הוא וגו'".
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו. שהרי מתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה, כששאלו משה: מה עשה לך העם הזה - פקרו המינין לומר שיש ממש בעבודה זרה.
שנאמר בתשובת אהרן: "ואומר להם למי זהב התפרקו, ויתנו לי, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", ומתוך כך יכולים המינים לומר, שיש ממש בעבודה זרה, שהרי משמע מהפסוק שנוצר העגל מעצמו.
והם לא יאמינו מדרש חז"ל, שאמרו שעשו אותו הערב רב על ידי כישוף, או על ידי השם שהיה ביד מיכה (מהרש"א).
ברכת כהנים - נקרין ולא מתרגמין.
מאי טעמא? משום דכתיב בה: "ישא ה' פניו אליך", וחיישינן שמא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים לישראל. ואינן יודעין שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים, כדאיתא במסכת ברכות (כ' ע"ב), שאמר הקב"ה: אני אמרתי: "ואכלת ושבעת וברכת", והן מחמירין על עצמן עד כזית ועד כביצה (רש"י)  145 .

 145.  ובספרי במדבר (פסקה מ"ב ד"ה ישא) איתא, דכשישראל עושין רצונו של מקום, אזי "ישא ה' פניו אליך". וכשאין עושין רצונו, אזי "לא ישא פנים ולא יקח שוחד". עיי"ש.
מעשה דוד ואמנון - לא נקרין ולא מתרגמין.
ותמהינן: והא אמרת לעיל בהך ברייתא, דמעשה אמנון ותמר - נקרא ומתרגם?
ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרינן דלא נקרין ולא מתרגמין - היינו היכא דכתיב: "אמנון בן דוד", שגנאי הוא לדוד. והא דאמרינן דנקרא ומתרגם - היינו היכא דכתיב אמנון סתמא.
תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי - קורין אותן לשבח  146  , משום שגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו (מהרש"א).

 146.  כתב האגרות משה (או"ח ח"ג סי' מ"א, ד"ה ובדבר תיבות), דאף על פי שאין קורא כפי שכתוב בספר, מ"מ צריך להסתכל בתורה, ולקראה כאילו היה כתוב כך בתורה, ולא יקרא בע"פ. דהיינו, שיסתכל על "ישגלנה", ויקרא כאילו היה כתוב שם "ישכבנה". דכיון שאסור לקרוא אפילו אות אחת שלא מן הכתב, יש לנו לומר על כל מה שאפשר, שהוא ג"כ מן הכלל הזה. ולכן, אם נטף שעוה על מלת "ישגלנה", צריך להוציא ספר אחר בשבת. עיי"ש. וע"ע מה שכתב באג"מ בח"א סי' ל"ב (ד"ה והנה למה).
כגון, האי דכתיב: "ישגלנה" - קרינן: "ישכבנה"  147  . והאי דכתיב: "בעפולים" - קרינן: "בטחורים", משום ש"עפולים" - לשון מפורש יותר לגנאי הוא.

 147.  פירש המהרש"א, דהיינו משום דגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו ככתבו ברבים, ולכן אומרו בלשון מושאל. דלשון שכיבה אינו שם המשגל, שהרי מצינו לשון שכיבה גבי שינה: "וישכב במקום ההוא". וכן: "ותעל שכבת הטל" - שהטל היה שוכב על המן.
וכן בהאי דכתיב: "ויהי רעב גדול בשומרון וגו' עד היות וגו' חריונים בחמשה כסף", לא קרינן "חריונים", שהוא גנאי ביותר, דמשמע שהיו אוכלים את גלליהם מרוב רעב, אלא קרינן: "דביונים", דהיינו, הזב מן היונים  148 .

 148.  כך כתב רש"י. והרד"ק שם (מלכים ב', ו' כ"ה) פירש, ד"חריונים" - היינו היוצא מחור היונים. ו"דביונים" הוא לשון נקיה יותר, מה שזב מן היונים.
וכן בהאי קרא, דכתיב כאשר צר רבשקה שר צבא אשור על ירושלים, שאמר רבשקה: "הלא על האנשים הישבים על החומה לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם", ד"חוריהם" - היינו רעי היוצא דרך חור פי הטבעת, ו"מימי שיניהם" - היינו צואה לחה ורכה (ונקראת כך מפני שיש שיניים לכרכשתא), שיאכלום אותם האנשים מחמת רעב המצור, לא קרינן הכי. אלא קרינן ביה בלשון נקיה: "לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם".
והאי דכתיב: "ויתצו את בית הבעל וישמהו למחראות", דהיינו בית הכסא, מלשון חור מוצא הרעי - קרינן בלשון נקיה: " למוצאות".
רבי יהושע בן קרחה אומר: "למחראות"
קרינן הכא, כשמן. מפני שהוא גנאי לעבודה זרה. אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה - דשריא.
מנלן?
דכתיב: "כרע בל קרס נבו", וכתיב: "קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'".
והכי הוא פירושא דהני קראי:
"בל" ו"נבו" - שמות עבודה זרה שבבבל הם. ומשחק המקרא על הפסילים, ואומר שקרסו ונפלו במקומם, ולא יכלו למלט עצמם כשנלכדה בבל.
וקרא ד"לא יכלו מלט משא" - הכי פירושו: לא יכלו למלט עם עצמן עם המשא שבמעיהן  149 .

 149.  ורש"י בישעיה פירש דלא יכלו להוציא מה שבמעיהן, והרד"ק ומצודת דוד שם פירשו, דלא יכלו למלט עצמן מן המשא שנשאום הבהמות לשבי.
רבי ינאי אמר, מהכא חזינן דליצנותא דעבודה זרה שריא:
דכתיב: "לעגלות בית און יגורו שכן שומרון, כי אבל עליו עמו, וכמריו עליו יגילו, על כבודו כי גלה ממנו".
והכי הוא פירושא דקרא:
על פורענות העתידה לבוא לעגלי בית און (שהיא בית אל) - יגורו (יפחדו) שכן (שוכני) שומרון, באמרם: אם על עצמם לא הגינו העגלים, היאך יגינו עלינו!?
כי אבל עליו (על העגל) עמו שהאמין בו, וגם כמריו שעליו יגילו (שהיו רגילין לשמוח בו) מקודם - עתה יתאבלו על כבודו, כי גלה ממנו כשלוקח בשבי.
ודרשינן להאי קרא בליצנותא דעבודה זרה, אל תקרי: "על כבודו", אלא: "על כבידו". כלומר, כובד משא הרעי שהיה בו, וכובד עגבותיו.
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים: שקליה (טול) לעבודה זרה, ואנחיה בשין תיו (ערוה, מלשון: "וחשופי שת ערות מצרים") שלו.
אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה (שיצאו עליו שמועות רעות ושנואות, שהוא נואף) - שרי ליה לבזוייה  150  בגימ"ל ושי"ן, דהיינו, גימ"ל - בר גיורתא  151 , דהיינו נואפת (דירושלמי תרגם "הנואף והנואפת"xxx

 150.  עיי' בחפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ז' סעיף ד'), שכתב, דאם יצא קול על אחד, שעשה מעשה שאינו ראוי עפ"י התורה, ואפילו איסור חמור, אסור לקבלו להאמינו בהחלטה וכו'. ובבאר מים חיים (אות ח') כתב, דאין להקשות מהגמרא דידן, דהכא מיירי שנתחזק בעיר לחשוד על העברות הללו, ובודאי שכל אנשי העיר לא יטעו תמיד. עיי"ש.   151.  עוד הביא רש"י, שרבותיו פירשו דגימ"ל ושי"ן - היינו גיופא שייטא שטיא. והיינו נמי לשון ניאוף, כדאיתא ברש"י במס' שבת ק"ד ע"א ד"ה אני אחוס, שכתב: בגיף - בניאוף. ועיי' במלא הרועים שם, שכתב דניאוף נקרא גייף בתרגום, דקרא ד"לא תנאף" (שמות כ' י"ג) - מתרגמינן: "לא תגוף".
- גיורא וגיורתא), שי"ן - שמה סריא  152 , שם מוסרח. דמותר לבזות גם אמו שילדתו.

 152.  ובספר יראים (סי' נ"א) פירש, שגימ"ל ושי"ן הם ראשי תיבות של "גערה שמתא", כדאמרינן במועד קטן (י"ז ע"א), שנידה ר' יהודה מאן דסנו שומעניה. ותמה עליו בגליוני הש"ס, דא"כ, מהו הלשון "שרי לבזוייה", ממה נפשך, אם בר נידוי הוא - חייב לנדותו, ואם לאו בר נידוי הוא - הרי אסור לנדותו !
האי מאן דשפיר שומעניה (ששמועותיו טובות) - שרי לשבוחיה  153 . ומאן דשבחיה - ינוחו לו ברכות על ראשו.

 153.  כתב המהרש"א, דנקט רק לשון "שרי" לשבוחיה, משום ששבח זה הוא מדיבור האהוב ולא מדיבור מצווה, כדכתב הרמב"ם בפירוש פרקי אבות. מיהו, משום דהוי עכ"פ דיבור האהוב, מסיים רב אשי, דמאן דשבחיה - ינוחו לו ברכות על ראשו. א"נ, משום דאיתא בב"ב (קס"ד ע"ב): "אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו - בא לידי רעתו", קאמר רב אשי, דאם אינו מספר בטובתו יותר מדי, שבזה אינו בא לידי רעתו - ינוחו לו ברכות וכו'. והחתם סופר (בתשובות, ח"ו סי' נ"ט) תמה על דבריו, דהא התם לא מיירי שסיפר בטובתו יותר מדי, ואפילו הכי קאמר הגמ' דאל יספר בשבחו של חבירו ! ? וכתב, דהתם מיירי ששבחו במילי דעלמא, ובהא - אפילו סיפר מעט - חיישינן שיבא לידי גנותו. אבל הכא מיירי ששבחו במילי דשמיא, בחכמתו ובצדקתו, ובהא לא חיישינן, דמצוה היא לספר בשבח הצדיקים, והך מצוה - מגנא ומצלא עליה, שלא יבוא לידי גנותו. עיי"ש. והיעב"ץ כתב, דקאמר דשרי לשבוחיה אפילו בפניו, והיינו מקצת שבחו (כדאיתא בעירובין י"ח ע"ב). ומאן דשבחיה, הרי הוא גורם שיקנאו בו אחרים, וילכו בדרכיו, והרי שם שמים מתאהב על ידו. לפיכך - ינוחו לו ברכות על ראשו.

מתניתין:

בני העיר שמכרו  1  את רחובה של עיר - לוקחין בדמיו בית הכנסת  2  . אבל לא יקחו בדמיו דבר חול, מפני שמעלין בקודש - ואין מורידין (עיין ברש"י שהביא מקור הך כללא מתוספתא). וברחובה של עיר יש קדושה, לפי שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות  3  (שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כדאיתא במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש).

 1.  כתב הרשב"א דלאו דווקא נקט לשון "מכרו", דאפילו לכתחילה מותר למכור קדושה קלה, ע"מ לקנות בדמיה קדושה חמורה. עיי"ש (והריטב"א כתב דהאי דנקט לשון דיעבד - קמ"ל דדווקא לעלויי בקדושה מותר. עיי"ש).   2.  הקשה רבינו אפרים (הובא בראשונים), דמרישא דמתניתין משמע, דדווקא לעלויי שרי, הא בשוין - אסור. ומסיפא משמע, דדווקא להוריד בקדושה אסור, הא בשוין - מותר ! ? ותירץ בעל המאור, דברישא מיירי בדבר שאינו עומד בקדושתו כשמוכרו, כגון שמוכר של רבים ליחיד, דהתם בעינן עילוי דווקא. אבל בדבר שעומד בקדושתו, דהיינו, כגון שמוכר את של רבים לרבים - לא בעינן עילוי, ואפילו בשוין - שרי. וע"ע בראשונים מה שכתבו בזה. והכ"מ כתב (פי"א מהל' תפילה, הל' י"ד) בדעת הרמב"ם, דבשוין - אסור. והתוי"ט פליג עליה, והביא דמלשון הרמב"ם בהל' י"ז משמע דשרי בשוין, אלא דעדיף להעלות בקדושה. עיי"ש. ועיי' בשפת אמת שהביא, דבספר ראשון לציון כתב, דדווקא היכא דאין להם ביהכנ"ס - שרי למכור ישן כדי לבנות חדש.   3.  כך כתב רש"י. ותוס' כתבו, דלא גרסינן "ובמעמדות", שגבי מעמדות לא מצינו שהיו ברחוב, אלא שהיו הולכין לבית הכנסת. וכ"כ הריטב"א, דהיו מתפללין בירושלים ובביהכנ"ס. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "שמתפללין בו (ברחוב) בתעניות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב, ואין בתי כנסיות מכילין אותן". והיעב"ץ כתב, דאיכא למימר, דכוונת רש"י למעמדות שעושין למת, ואומרין ברכת רחבה, כדאיתא לעיל (כ"ג ע"ב).
ואם מכרו בית הכנסת  4  - לוקחין בדמיו תיבה (ארון הקדש)  5 , שקדושה היא יותר מבית הכנסת.

 4.  כתב הריטב"א, דהיינו דווקא כשאין צריכין לו יותר, כגון שבנו כבר בית כנסת אחר, דאז אין חשש דפשיעותא.   5.  עיי' באגרות משה (או"ח ח"א סי' כ"ח), שהאריך לבאר מהי התיבה, והיכן היא עומדת בבית הכנסת, ומאי האי דאמרינן בכל דוכתא שהש"ץ עובר לפני התיבה.
מכרו תיבה - לוקחין בדמיה מטפחות שעוטפין בהם ספרים.

דרשני המקוצר[עריכה]