פרשני:בבלי:מגילה יג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה יג א

חברותא[edit]

ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי מרדכי, שהרי משבט בנימין היה.
רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא, לצעקה ולא לשבח. ראו מה עשה לי יהודי, ומה שילם לי ימיני.
מה עשה לי יהודי - דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה (שנתקנא בו) המן. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג, דאתיליד מיניה המן, דמצער להו לישראל.
רבי יוחנן אמר: לעולם - מבנימן קאתי מרדכי. ואמאי קרי ליה יהודי, על שום שכפר בעבודה זרה  477  .

 477.  כדאיתא לקמן (י"ט ע"א): "מה ראה מרדכי דאיקני בהמן - דשוי נפשיה עבודה זרה". רש"ש.
שכל הכופר בעבודה זרה - נקרא יהודי  478 , כדכתיב: "איתי (באו) גוברין יהודאין וגו' לאלהך לא פלחין", שלא היו עובדים עבודה זרה  479 .

 478.  איתא בתשובת מהר"י ברונא (סי' קל"ה), מעשה בבחור אחד, שנדר שלא לשחוק עם שום יהודי. והיה שם משומד אחד, ושאל את מוה"ר איסרלן (בעל תרומת הדשן), והתיר לו, משום דמשומד לא אקרי יהודי. דאע"ג דאיתא במס' סנהדרין (מ"ד ע"א) דישראל, אעפ"י שחטא - ישראל הוא, מ"מ משומד אינו בכלל זה. והביא ראיה מהכא, דכל הכופר בע"ז - נקרא יהודי. משמע דהמודה בה - לא אקרי יהודי.   479.  הקשו תוס' (לפי גרסת העין יעקב), מאי ראיה, אימא דנקראו יהודאין משום שהיו משבט יהודה, כדכתיב בספר דניאל: "ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה" ! ? ותירצו, דאתיא כר"ש בר נחמני, דאמר בפרק חלק (סנהדרין צ"ג ע"ב), דדניאל מבני יהודה היה, אבל חנניה מישאל ועזריה - משאר שבטים היו.
רבי שמעון בן פזי, כי הוה פתח לדרוש בדברי הימים, אמר הכי: כל דבריך, דברי ספר דברי הימים, שמזכיר שמות הרבה - כנגד אדם אחד הם נאמרו. ואף על פי שהספר סתם דבריו - אנו יודעין לדורשן.
דכתיב: "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד".
ואיכא למתמה: אמאי קרי לה קרא יהודיה, והלא בתיה שמה  480 , כדכתיב בסיפיה דקרא?

 480.  במדרש רבה ויקרא (פרשה א') איתא, ד"ואשתו היהודיה" - זו יוכבד. ולמה נקרא שמה יהודיה - על שם שהעמידה יהודים בעולם. ועיי"ש עוד מש"כ בפירוש מקרא זה.
אלא, על שום שכפרה בעבודה זרה - נקראת יהודיה. דכתיב: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור", ואמר רבי יוחנן: שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה  481  .

 481.  לכאורה משמע, דהיינו טבילה לשם גרות. והק' הטורי אבן, הא באותו זמן היה על כולם תורת בני נח, וא"כ, טבילה זו למה ? (ומהר"ץ חיות הקשה, הא טבילת גר צריכה להיות בפני שלשה, כדאיתא בקידושין (ס"ב ע"ב), וא"כ, איך הועילה לה טבילתה?). והביא הטורי אבן, דאיתא בסוטה (י"ב ע"ב): "ותרד בת פרעה לרחוץ וכו', אמר ר' יוחנן וכו', מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וכן הוא אומר: "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון". ופירש רש"י: "שהשב ומתנקה מעוונו - קרוי רחוץ". משמע, דהיא גופא שכפרה בעבודה זרה - היא מקריא רחיצה. ובאמרי ברוך תירץ, דכיון שהיו אז לבני ישראל מצוות נוספות חוץ מז' מצוות בני נח, שנצטוו ע"י עמרם, וכדאיתא ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט הל"א), שפיר שייך טבילה לשם גרות. ועיי' בחי' הגרי"ז על התורה (פרשת בא), שהוכיח, דגם קודם מתן תורה, היתה טבילה לשם גרות. וע"ע בחידושי מהרי"ט על מס' קידושין (י"ח ע"א, סוף ד"ה ודלמא) שכתב כן. וע"ע בספר הזכרון פחד יצחק סי' ט' אות ד', ובספר מקור ברוך ח"ב סי' מ' ד"ה ועיין. ובמרומי שדה כתב, שדרך בעל עבירה, ואפילו ישראל, לרחוץ כשנעשה בעל תשובה. ומה שרחצה מגלולי בית אביה - היינו הך טבילה.
ועוד איכא למתמה בהך קרא: וכי בתיה ילדה את ירד (שהוא משה, כדלקמן)? והא רבויי רביתיה (גידלתו)!?
אלא, לומר לך, שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו  482  .

 482.  עיי' ברמ"א (חו"מ סי' מ"ב סט"ו), שהביא בשם הגהות מיימוני: "מי שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר "בני", או היתום כתב על המגדלו: "אבי", או: "אמי", לא מקרי מזוייף, וכשר, הואיל וגדלוהו - ראוי לכתוב כך". וע"ע בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קס"ה), שדן גבי המגדל יתום בביתו, וגם יש לו בנים, ונדר מבנים סתם, אם היתום בכלל. עיי"ש עוד.
"ירד" - זה משה. ולמה נקרא שמו ירד? לפי שירד להם לישראל מן בימיו  483  . וקרי ליה קרא נמי "גדור" - על שם שגדר פרצותיהן של ישראל.

 483.  והגר"א בהגהותיו גורס: "שהוריד תורה לישראל".
"חבר" - על שם שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים.
"סוכו" - שנעשה להם לישראל כסוכה  484  .

 484.  שהגין עליהם כמו סוכה. דכתיב בה (ישעיה ד' ו'): "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". שפתי חכמים.
"יקותיאל" - שקוו ישראל לא - ל בימיו  485  .

 485.  היינו דור המדבר, שקיוו לה' בכל יום ויום, שיתן להם מן, שלו, ובאר. מהרש"א.
"זנוח" - שהזניח עונותיהן של ישראל  486  .

 486.  כדכתיב שאמר הקב"ה למשה לאחר חטא המרגלים: "סלחתי כדבריך".
ומהאי דכתיב בהאי קרא ג' פעמים "אבי"  487 : "אבי גדור, אבי שוכו, אבי זנוח", דרשינן: שהיה אב בתורה, אב בחכמה, ואב בנביאות. כתיב בההוא קרא: "ואלה בני בתיה אשר לקח מרד".

 487.  איתא בספר צדקת הצדיק (לר' צדוק הכהן מלובלין), דנקרא משה בשם "אבי", משום שהוא אביהם של כל הת"ח. לפי שאין התורה עוברת בירושה מאב לבנו, אלא כל ת"ח העוסק בתורה, הרי הוא כבנו של משה רבינו.
ותמהינן: וכי מרד שמו? והלא כלב שמו, דהא בכלב משתעי קרא!?
אלא, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא כלב, שמרד בעצת מרגלים, וישא את בת פרעה - שמרדה בגלולי בית אביה.
כתיב: "אשר הגלה מירושלם  488  עם הגולה אשר הגלתה וגו'". אמר רבא: מדלא כתיב "אשר היה עם הגולה שהגלתה"  489 , משמע שלא היה כשאר ישראל שגלו על כרחן, אלא שגלה מעצמו ומרצונו. כמו שעשה ירמיה, שגלה מרצונו עם ישראל, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לחזור.

 488.  בירושלמי (פ"ג ה"ז) איתא: "רבי ברכיה וכו' כד דהוה מטי להאי פסוקא: אשר הגלה נבוכדנצר, הוה אמר: נבוכדנצר שחיק עצמות". שכל נבוכדנצר דכתיב בירמיה - חי היה, ברם הכא - מת היה (וה"נ איתא בב"ר פרשה מ"ט, ובאסתר רבה פרשה ו'). ובקרבן העדה שם ביאר, דהיינו שאף עצמותיו שבקבר יהיו נשחקים, כדי שלא תהיה לו תקומה לעתיד לבוא. ובהגהות הגר"א (סי' תר"צ) הביא את הירושלמי. ועיי' בשעה"צ (שם אות נ"ז), שכתב שלא הביא את מה שכתב הרמ"א בשם הלבוש, שהיה אומר בעת זכירת המן: "ושם רשעים ירקב", אף אי נימא דלא חשיב הפסק, כיון שהוא מעניינו של יום, מ"מ עלול לצמוח מזה קלקול, שלא ישמע אז איזה תיבות מהש"ץ. ובאגרות משה (או"ח ח"א סי' קצ"ב) כתב, דאולי ראייתו של הלבוש מירושלמי דידן, דחזינן דאינו הפסק. עיי"ש.   489.  כך פירש רש"י. ותוס' פירשו, דמשמע ליה הך דרשה, מדלא כתיב: "אשר הוגלה". והקשה בעל מדרש שמואל, לדברי התוס', איך יתבאר הך דכתיב בסיפא דקרא: "אשר הגלתה", דלדבריהם הך לישנא משמע שגלו מעצמן, וזה אי אפשר ! וכתב, דאפשר לומר, דבאמת הך "אשר הגלתה" - היינו שגלו מעצמן. והכוונה, שהם סיבבו לעצמם את הגלות ע"י חטאיהם, והוי כאילו גלו מעצמן. אמנם המהרש"א מבאר, דהדרשה היא מיתורא דקרא. דהוה ליה לקרא למכתב: "אשר הגלה עם יכניה", ומדכתיב: "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה", משמע שהם גלו על כרחם עם יכניה, אבל הוא - גלה מעצמו.
כתיב: "ויהי אומן  490  את הדסה  491  היא אסתר בת דדו וגו'".

 490.  פירש הרוקח, דהיינו שלימד את אסתר תורה. כדכתיב במשלי: "ואהיה אצלו אמון" (והיינו שלימדה דברים המותרים לאשה, כגון פשוטי דברים, ודינים השייכים לאשה). ועיי' ברנת יצחק.   491.  איתא בבראשית רבה (פרשה ל'): "אמר רבי יודן, פעם חזר מרדכי על כל המניקות ולא מצא, והיה מניקה הוא. רבי ברכיה וכו' בא לו חלב והיה מניקה. כד דרשא רב אבהו בציבור, גחוך ציבורא לקליה. אמר להון: ולאו מתניתא היא? "רשב"א אומר, חלב הזכר טהור" ! (וכתב הרוקח, דלהכי כתיב: "דדו" חסר. שנפתחו דדיו - והניק).
ותמהינן: קרי לה הדסה, וקרי לה אסתר!?
תניא, רבי מאיר אומר: באמת אסתר שמה. ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים.
וכן הוא אומר בנבואת זכריה: "והוא עומד בין ההדסים"  492 . והיינו צדיקים (עיין ברד"ק שם, פרק א' פסוק ח').

 492.  הכא מוכיח ממקרא זה שצדיקים נקראו הדסים. ובסנהדרין (צ"ג ע"א) איתא להיפך, דמוכיח מהא דאסתר נקראת הדסה - שצדיקים נקראו הדסים. ועיי' בתוס' בברכות (כ"ו ע"ב, ד"ה ואין שיחה), ובגליון הש"ס בסנהדרין (שם).
רבי יהודה אומר: באמת הדסה שמה. ולמה נקראת שמה אסתר? על שם שהיתה מסתרת דבריה  493 . שנאמר: "אין אסתר מגדת את עמה וגו'".  494 

 493.  כתב בעל מדרש שמואל, דאפשר לפרש, שזהו המשך להא דדרשינן לעיל מדקרי לה "הדסה" - שהיתה צדקת. והיינו, דמדקרי לה "אסתר", דרשינן, שצדקותה היתה בצניעות ובהסתר, לשם שמים. ולא כמו האנשים שעושים מצוות וצדקות בפרהסיא, כדי שיהיו בעיני הדור בחזקת יראי ה'. וכתב, דנראה דהך דאיתא בסידורים שלנו: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי" - נוסחא משובשת היא, שהרי צריך להיות ירא שמים בסתר, ולא בפרהסיא, כדי להתפאר. וצריך להגיה: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי" (כנוסחת הספרדים).   494.  והיינו, שבאמת היה שמה הדסה, שהרי זה השם המוזכר בתחילת המגילה. והא דקרי לה אח"כ בכל המגילה "אסתר", היינו על שם שהיתה מסתרת דבריה. וכיון שע"י שהסתירה עמה ומולדתה - באה הישועה לכלל ישראל, וזהו תכלית כל סיפור המגילה, לכן נקראת בכל המגילה אסתר. בעל מדרש שמואל, ועיי"ש מה שביאר בדעת רבי מאיר.
רבי נחמיה אומר: הדסה שמה. ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר (לבנה, שתרגום של לבנה - סיהרא)  495 . כלומר, יפה היא - כלבנה  496 .

 495.  פירש בעל שואל ומשיב, דהיינו, שכשם שללבנה אין אור מעצמה, אלא מקבלת את אורה מהשמש, כך אסתר, באמת ירקרוקת היתה, כדלקמן, ואין לה יופי עצמי. אלא, שחוט של חסד היה משוך עליה מאת הקב"ה.   496.  והכי נמי איתא בשבח כנס"י (שה"ש ו' י'): "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה וגו"'.
בן עזאי אומר: אסתר לא ארוכה היתה ולא קצרה היתה - אלא בינונית  497  - כהדסה.

 497.  ומעלה היא באדם, כמו שאמרה חנה "ונתת לאמתך זרע אנשים", ודרשינן (ברכות ל"ב ע"ב): לא ארוך ולא גוץ. מהרש"א.
רבי יהושע בן קרחה אמר: באמת אסתר ירקרוקת כהדסה היתה  498 , וחוט של חסד היה משוך עליה מאת הקדוש ברוך הוא  499 , ולכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש.

 498.  ולכאורה תמוה, הא כתיב לעיל (ב' ז'): "והנערה יפת תואר וטובת מראה" ! ? ותירץ הגר"א (ב' ט"ו), דבאמת היתה יפת תואר מעיקרא, אלא מחמת צערה על שנלקחה לאחשורוש - נעשתה ירקרוקת. ועיי' ברנת יצחק מה שכתב בזה.   499.  יש לדקדק, מי דחקו לריב"ק להוציא המקרא מפשוטו? וביאר הגר"א (בקול אליהו), דריב"ק לשיטתיה אזיל. דהנה איכא פלוגתא בבבא בתרא (ט"ו ע"א), באיזה זמן חי איוב. ושיטת ריב"ק - דבימי אחשורוש היה. והנה באיוב כתיב: "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ", א"כ, אמאי לא לקח אחשורוש מבנות איוב? להכי ס"ל לריב"ק, דבאמת אסתר ירקרוקת היתה, אלא שחוט של חסד נמשך עליה מאת הקב"ה, ולכן נשאה חן יותר מכל הבתולות. (ועיי' במהרש"א שם, שבאמת הקשה כן לשיטת ריב"ק, אמאי לא לקח אחשורוש מבנות איוב. ולדברי הגר"א - מתיישב).
כתיב: "כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת".
ותמהינן: האי "ובמות אביה ואמה" למה לי, הא קאמר כבר קרא: "כי אין לה אב ואם"?!
אמר רב אחא: סיפא דקרא אתא למימר, דלא היו לה אב ואם אפילו יום אחד. דכי עיברתה אמה - מת אביה. ילדתה - מתה אמה  500  .

 500.  ביוסף לקח פירש, דילפינן לה מדלא כתיב: "כי אביה ואמה מתו", ומדכתב: "כי אין לה אב ואם" - משמע, דאפילו שעה אחת לא היו לה אב ואם.
"ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת".
תנא משום רבי מאיר: אל תקרי "לבת" אלא "לבית"  501  , דהיינו - שהיתה אשתו  502   503 .

 501.  ביאר בספר עסיס רימוני. דלכאו' קשה, מאי קאמר "לו לבת", אם מצד התולדה, הרי לא בתו היא. ואם משום שגידל אותה, הלא כתיב כבר לעיל מינה: "ויהי אמן את הדסה" ! להכי קאמר, אל תקרי לבת, כלומר, דלא תוכל לקרות "לבת", אא"כ תפרש, דהיינו - "לבית". וכדאמרינן במס' סוטה (י"ב ע"א): "כל הנושא אשה לשם שמים - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה". ומספר הכתוב בשבחו של מרדכי, דאף שהיתה אסתר יפת תאר, כוונת מרדכי היתה רק לשם שמים.   502.  כדאמרינן במס' שבת (ל"א ע"ב): א"ר יוסי, מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו', אלא לאשתי ביתי. והטעם שנקראת אשתו של אדם "בית", כתב בספר בחירת אברהם, לפי שאמרו חז"ל במס' כתובות (נ"ט ע"ב): "אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים וכו', אין אשה אלא לתכשיטי אשה". ו"בית" - ראשי תיבות של: בנים, יופי, תכשיטין. ומה שלא נכתב כאן בפירוש "לבית", לרמז למה שאמרו חז"ל, דאסתר ירקרוקת היתה. וא"כ, נחסר ממנה היופי. לכך כתיב: "לבת" חסר יו"ד. והשפת אמת (בליקוטים) כתב, דמה שלא נכתב בפירוש "לבית", היינו כדי שלא יאמרו, כי מחמת שהיתה אסתר יפת תואר - לקחה מרדכי. רק שלקחה לו קודם לבת, מחמת המצוה, לגדל היתומה שאין לה או"א, ולחשיבות המצוה - לקחה אח"כ לאשה ג"כ. ועיי' ברנת יצחק שתמה, לפי הך דרשה, היאך יתפרש הקרא: "ובמות אביה ואמה - לקחה מרדכי לו לבת", הלא לא קדשה לאשה מיד כשנולדה ! ? וכתב, דהיינו שגמר בדעתו לקחתה לאשה, והעלה עליו הכתוב כאילו לקחה. עיי"ש. וכתב בעל מדרש שמואל, דמכאן ראיה שלא לקחה מחמת יופי, מהא שמיד במות אביה ואמה - לקחה מרדכי לאשה. ואז, בעודנה בת יומה, לא יוכר בה כלל, ולא יודע הטובה היא אם רעה, כעורה או נאה.   503.  וכתב העץ יוסף, דהאי דלא כתיב בהדיא: "לקחה לו לאשה", לפי שהמגילה נכתבה בימי אחשורוש, ולא רצו לגלות רז זה לאחשורוש, שמא תהיה לו לחרפה, ויתהפך למרדכי לשונא.
וכן הוא אומר במעשה דוד ובת שבע: "ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה, אשר קנה ויחיה. ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל, ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי לו כבת".
וכי משום דבחיקו תשכב - הוות ליה כבת?! אלא - שהיתה לו כבית, שהיתה חביבה לו כאשה. הכי נמי - לבית.
כתיב: "ותיטב הנערה בעיניו וגו' ויבהל את תמרוקיה ואת מנותה לתת לה, ואת שבע הנערות וגו'"  504 . אמר רבא: שהיתה מונה בהן, באותן שבע הנערות, את ימי השבת  505  . דהיינו, שהיתה לה שפחה מיוחדת לכל יום  506 , וכשהגיעה השפחה המיוחדת לשבת - ידעה ששבת היא  507 .

 504.  כתב בעל מדרש שמואל, דודאי לא נתנו לכל הנערות שנקבצו לשושן שבע נערות, אלא דווקא לאסתר נתנו, משום שנשאה חן בעיני הגי. וכתב, דנראה ששבע נערות אלו, הן אותן דאמרן לעיל (י"ב ע"ב) שהיו לפני ושתי הרשעה, שהיתה מפשיטתן ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת. והקב"ה אנה אותן לידי אסתר, כדי שתוכל למנות בהן ימי שבת.   505.  דריש לה רבא, מדפירש בקרא ששבע נערות היו. דלכאורה יתירא הוא, דמה אכפת לן כמה היו. מהר"ש די אוזידא (עיי"ש).   506.  ובתרגום מפורש, שהיו להן שמות כפי מעשה כל יום. כגון, לשפחה של יום ראשון קראה: "רוקעיתא". כיון שביום זה נברא הרקיע.   507.  כך פירש רש"י. ותמהו המפרשים, וכי בלא זה לא היתה יכולה לידע מתי שבת? וביערות דבש פירש, דאסתר רצתה להסתיר שהיא יהודית. ובימי חול ודאי היתה עושה מלאכה, דהא איתא דבטלה בנשים מביאה לידי זימה, ובשבת - שבתה ממלאכה. וא"כ, הרי היו הנערות מרגישות שהיא יהודיה ! לכן הערימה, וחילקה הנערות, כל אחת - ליום מיוחד בשבוע. וחשבו הנערות של חול, שכשם שעוסקת במלאכה בימות החול - כך עוסקת בשבת. והנערה המשרתת בשבת חשבה, שכשם שאינה עוסקת במלאכה בשבת, כך גם בימות החול.
"וישנה ואת נערותיה וגו'", אמר רב: שהאכילה מאכל יהודי  508  .

 508.  וקשה, הרי לא ידעו שהיא יהודיה, ואמאי האכילה מאכל יהודי? ובבן יהוידע תירץ, דודאי היו יודעים שגדלה בבית מרדכי היהודי, אלא שאמרו שהיא אסופית, ולא נודע מאיזו אומה היא. ובזה מצאה אסתר פתחון פה, לומר להגי שצריכה לאכול מאכל יהודי דווקא, כמו שנתרגלה בבית מרדכי. שאם תשנה מאכלה הרגיל - יכחיש יפיה. עיי"ש עוד.
ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי  509  .

 509.  וכתב רש"י דמתוך אונסה לא נענשה. ותוס' כתבו, דהיא לא היתה אוכלת. והכי נמי איתא במדרש (וכתב בטעמא דקרא, דאיכא למימר, דלהכי כתיב "תמרוקיה" - מלא, ו"מנותה" - חסר, למימר שלא היתה אוכלת את מנותיה. וברנת יצחק כתב, דאסתר באה לתקן בזה חטא מאכלות אסורות (שאכלו בסעודתו של אחשורוש). ולכן צוה עליה מרדכי שלא תגיד עמה ומולדתה, שאם היתה מגדת שהיא יהודיה, היו נותנין לה מאכל כשר, ולא יהיה בזה שום נסיון. אבל כיון שלא הגידה עמה, נתנו לה קדלי דחזירי. ובזה שלא אכלתם - תקנה החטא. עיי"ש). ובמגילת סתרים כתב לבאר דברי התוס', עפ"י מה דאיתא בזוהר, שהיתה נותנת תחתיה שידית במקומה אצל אחשורוש. דה"נ הכא, היא לא היתה אוכלת, אלא השידית שנתנה במקומה. ובבן יהוידע כתב דאין הכוונה לבשר חזיר ממש, אלא למוח דג שיבוטא. דאמרינן במס' חולין (ק"ט ע"ב) שטעמו כטעם חזיר. ובערוך פירש, שהוא עשב הצומח על ראש החזרת, והוא מאכל שרים. ובענף יוסף כתב, דהיינו המובחר שבתפוחים, שהוא אתרוג. דתרגום של "רפדוני בתפוחים" - "בחזרי". עיי"ש.
ורבי יוחנן אמר: זרעונים האכילה  510 .

 510.  ופירוש "וישנה" לפי שיטות אלו: למ"ד שהאכילה מאכל יהודי - היינו ששינה לה ולנערותיה את מאכלן משאר הנשים. ולמ"ד שהאכילה קדלי דחזירי - היינו ששינה מאכלה משאר יהודים, או ששינה ליתן לה מאכל שמן וטוב. ולמ"ד שהאכילה זרעונים - היינו שהאכילה כמו שמצינו בצדיקים. מהרש"א.
וכן הוא אומר בדניאל חנניה מישאל ועזריה: "ויהי המלצר נושא את פתבגם ונותן להם זרעונים"  511  , וכתיב בההוא ענינא: "ולמקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר", חזינן דזרעונים מאכל טוב הוא לצדיקים.

 511.  רבינו סעדיה גאון פירש, דאכלו זרעונים כדי שיעלה ריח רע מפיהם, ויתרחקו עי"ז מחברת הרשעים. וכתב במנות הלוי, דלפי זה, אפשר לומר דגם אסתר אכלה זרעונים מטעם זה, כדי שתתגנה על אחשורוש - ויוציאנה. ואיתא ברמ"א (סי' תרצ"ה ס"ב), די"א שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים, זכר לזרעונים שאכל דניאל וחבריו בבבל. ועיי"ש במשנה ברורה, שכתב: מאכל זרעונים - בלילה הראשונה (והוא מדברי הכלבו). ובערוך השלחן תמה, אמאי דווקא בלילה? וכתב, דבאמת המנהג לאכלן גם ביום. וכ"כ בליקוטי מהרי"ח. עוד תמה שם, מה השייכות של אכילת דניאל וחבריו - לימי הפורים? אמנם בלבוש ביאר, דהרי דניאל גרם לסיפור המגילה, שהרי התך - זה דניאל, כדאיתא בגמ'. וע"ע במ"ב שם סקי"ב.
כתיב: "ששה חדשים בשמן המור".
מאי שמן המור? רבי חייא בר אבא אמר: סטכת (שמן מבושם)  512 .

 512.  כך פירש בערוך (עיי' שבת פ' ע"ב). ורש"י בפסחים (מ"ג ע"א) כתב דלא אתפרש האי מלתא. והרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"א ה"ג) כתב, דמור הוא דם הצרור בחיה שבהודו, שמתבשמין בה בני אדם. והראב"ד שם השיג עליו, וכתב דמור הוא ממין עשב או אילן, וריחו נודף. ועיי' ברא"ש בפרק ששי דברכות (סי' ל"ה).
רב הונא אמר: שמן זית שלא הביא שליש  513  .

 513.  הכא משמע דפליגי רב חייא ורב הונא מה הוא שמן המור. אבל בתרגום איתא, ששני דברים אלו - הם שמן המור. דהכי איתא התם: "וירחץ בסטכת ואנפקינון דמנתר ית שערא וכו"'. מהרש"א.
תניא, רבי יהודה אומר: אנפקינון - שמן זית שלא הביא שליש הוא. ולמה סכין אותו? לפי שמשיר את השיער, ומעדן את הבשר.
כתיב: "בערב היא באה ובבקר היא שבה".
אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע, שהיה בועל כל הנשים ואחר כך משלחן - למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום  514  . "ותהי אסתר נשאת חן" - אמר רבי אלעזר: מלמד שלכל אחד ואחד - נדמתה לו כאומתו, ולכן נשאה חן בעיני הכל  515 .

 514.  איתא במדרש: "אמר ר' לוי, אפילו שהיה נכרי, היה בו דרך צניעות". וכתב בעיון יעקב, דאפשר שממעשה ושתי ואילך, תפס דרך הצניעות. וזכות אסתר גרמה לו, כי זווג שני - לפי מעשיו. ואסתר תפסה מעשה אבותיה, כדאמרינן לעיל, ששאול היה צנוע.   515.  הדברי שאול מבאר, עפ"י הא דאיתא במס' יבמות (ס"ג ע"ב): "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר - אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשת האב". וצריך ביאור, מה עניין אשת אב - לעם אחר? וביאר, דהיינו, משום שטבע העולם הוא, שבני מדינה אחת - שונאים לבני מדינה אחרת, אף שמעולם לא דברו עמם, ולא עשו להם רעה. וכן גם באשת האב, שאינה אמם, הסיבה ששונאים אותה היא - משום שהיא אם אחרת, ולא משום שעשתה להם רעה. וזהו הביאור הכא, דלכאורה קשה, איך יתכן שנשאה אסתר חן בעיני הכל, הרי טבע האנושי הוא שלא לאהוב את מי שאינו מבני אומתו ! ? לכן אמר, שכל אחד - נדמתה לו כאומתו, ולכן מצאה חן בעיני הכל.
"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת" - שהוא ירח שנהנה גוף מן הגוף - מפני הצינה, שהיו מכוונין מן השמים לחבבה על אחשורוש.
כתיב: "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות".
מאי האי דכתיב "מכל הנשים" ו"מכל הבתולות"? אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה - טעם  516  , ביקש לטעום טעם בעולה - טעם.

 516.  והיינו בדרך נס, כדי לחבבה על בעלה, שיהא רחמה צר כבתולה. שהרי כבר היתה אשתו של מרדכי (כדאיתא בגמ' לעיל), וא"כ - לא היתה בתולה. בעל מדרש שמואל. עוד כתב שם, דהאי דכתיב: "לקחה לו לבת", ודרשינן "לבית", היינו שלקחה על דעת להנשא לו. או שקדשה, אבל לא כנסה עדיין, ולבסוף קדמו אחשורוש.
"ויעש המלך משתה גדול וגו'", שעשה המלך כמה ענינים כדי שתגלה לו מולדתה - ולא גלתה  517 :

 517.  ומה שלא גלתה את עמה, כתב רש"י, דהיינו כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה - וישלחוה (ועיי' במנות הלוי). ובעל מדרש שמואל כתב להיפך. שמרדכי צפה, כי לא לחנם נלקחה צדקת זו לינשא לערל וטמא, אלא ודאי שעתיד איזה נס גדול להעשות על ידה. וחשב, כי אם היתה מגדת עמה ומולדתה - לא ימליכנה המלך, כי לא ירצה לישא ישראלית, יען היותם בשפל המדרגה. ועיי"ש שהאריך בזה. עוד כתב בספר בנין אריאל (הובא בשער בת רבים), דהיינו, משום שהריגתה של ושתי נגרמה, ע"י שהללו אמרו מדיות נאות וכו', ואמר להם המלך: כלי שאני משתמש בו וכו' כשדית, ורצו השרים לראותה, ולא באה - ונהרגה. וחשש מרדכי, שגם כשישא את אסתר - יעשה משתה גדול, כפי שבאמת היה, ושוב כשישתכרו - יעלה אותו ויכוח: מדיות נאות, פרסיות נאות, ואחשורוש יאמר: כלי שאני משתמש בו - יהודית היא. והיא לא תרצה לבוא לדבר עבירה, ויהרגנה המלך ! לכך צוה עליה מרדכי, שלא תגיד את עמה. ואז אין חשש שירצו שתבוא לפניהם, כדי להווכח ביפיה, דכיון שכל אחד ואחד - נדמתה לו כאומתו, הרי כולם יסכימו, שאין אשה יפה כמוה בכל העולם.
עבד משתיא - ולא גליא ליה. דלי כרגא, שאמר אחשורוש לעמים: בשביל אסתר אני מניח מכסי גולגלתכם, דכתיב: "והנחה למדינות עשה  518  " - ולא גליא ליה.

 518.  היינו משום שלא היה יודע מאיזו משפחה היא, לכך עשה הנחה לכל המדינות. ולהכי, כשידע לבסוף מאיזו משפחה היא - כתיב: "וישם המלך אחשורוש מס וגו"'. הגר"א. והכי נמי איתא במהר"ש די אוזידא, דזהו עניינו של אותו מקרא למגילה.
שדר פרדישני, ששלח דורונות לשרים בשמה, והיינו דכתיב: "ויתן משאת כיד המלך" - ולא גליא ליה  519  . ומאי האי דכתיב: "ובהקבץ בתולות שנית וגו'"?  520 

 519.  והקשה רש"י (בעין יעקב), והלא כמה דלטורין היו בישראל, שהיו אומרים שהיא ישראלית? ותירץ דאה"נ, אלא, כיון שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה, והיו גם בני שאר האומות אומרים שמשלהם היא, לפיכך לא יכל לעמוד על הבירור. ועיי' במנות הלוי (ב', י"ט) שתמה על רש"י.   520.  כתב הגר"א, דלפי פשוטו של מקרא, היינו שקיבצו את כל הבתולות הנשארות, כדי לשלחן לביתן.
דאזיל אחשורוש, ושקל עצה ממרדכי  521  , מה יעשה כדי שתגלה לו אסתר את עמה ומולדתה.

 521.  דאיתא במדרש, שאסתר יעצה לאחשורוש, שיושיב יהודי בשער המלך, כפי שנבוכדנצר הושיב את דניאל על פתחו, שאם יגיע אליו דבר - יאמר לו. ושאלה אחשורוש אם היא מכירה יהודי המתאים לזה, ואמרה לו, יש כאן אדם צדיק וכשר, ושמו מרדכי יהודי.
אמר ליה מרדכי: אין אשה מתקנאה - אלא בירך חבירתה. ויעץ לו שיקבץ שוב בתולות, כדי שתתקנא בהן, ותחשוש שמא יקח אחשורוש אחרת תחתיה, ומשום כך תגלה לו  522 .

 522.  לכאורה צריך ביאור, הא מרדכי צוה עליה שלא תגיד, ולמה נתן עצה לאחשורוש? וביאר מהרש"א, דחשב מרדכי, שמא ימצא אחשורוש אחרת שתמצא חן בעיניו יותר מאסתר, וישלח את אסתר. דמהאי טעמא צוה עליה שלא תגיד עמה ומולדתה, כדי שיאמר אחשורוש: שמא ממשפחה בזויה היא - וישלחנה.
ואפילו הכי - לא גליא ליה. דכתיב: "אין אסתר מגדת מולדתה וגו'".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מגילה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א |