שאל את הרב

  • הלכה
  • מנחה וערבית

אמן אחרי השכיבנו. מכירת טבל לצורך. הליכה אחרי רוב פוסקים.

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ב כסלו תשע"ז
שאלה
לכבוד הרב שלום וברכה! 1) האם עונים אמן לאחר ברכת השכיבנו? 2) המשנה במסכת דמאי פרק ה משנה ח אומרת שמכירת טבל מותרת לצורך. מה זה אומר לצורך? 3) אני זוכר שלמדתי שאם יש מחלוקת והדעות שוות בכל צד, בדרבנן מקילים ובדאורייתא מחמירים. אך הרבה פעמים זה לא כך. למשל בדאורייתא רוב הראשונים מקילים, הרבה פעמים חוששים למיעוט המחמיר וכו’ מדוע?
תשובה
לשואל, שלום וברכה! 1. אמן אחרי השכיבנו. לפי השו"ע (או"ח סי' רטו ס"א) ומנהג עדות המזרח מי שאומר ברכת השכיבנו אומר אמן אחריה, ואילו לפי הרמ"א (שם) ומנהג האשכנזים לא עושים זאת. כך גם לגבי ברכת "ישתבח" בסוף פסוקי דזמרא וכן בברכה האחרונה שבהלל. בגמרא בברכות מה ע"ב נאמר שאומרים אמן אחרי ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון, אך לא בשאר הברכות. לדעת הרמ"א, בעקבות התוספות (ד"ה הא), זהו דין מיוחד בברכת המזון, כדי להראות שכאן מסתיימת הברכה מן התורה. ואילו לדעת השו"ע ורוב הראשונים זהו דין כללי בכל סדרת ברכות, שבסוף הברכה האחרונה המברך עונה אמן על ברכת עצמו. 2. מכירת טבל לצורך. במפרשי המשנה מוסבר, על פי הירושלמי, ש"צורך" הוא כגון שטבל התערבב בחולין ואין לבעליו טבל ודאי שיוכל להפריש ממנו על התערובת המסופקת, ובמקרה זה מותר למכור לו טבל כדי שיוכל להפריש. בפוסקים בימינו דנו על מקרה דומה: כאשר מפעל אוסף פירות ממשקים שונים, חלקם מפרישים תרומות ומעשרות וחלקם לא, יש בעיה למשגיחי הכשרות במפעל להפריש תרו"מ בתערובת זו. האם מותר וראוי למשקים שומרי המצוות למכור למפעל תוצרת שהיא טבל, כדי שיהיה ברור שכל מה שיש בו הוא טבל ויוכלו להפריש? הגרש"ז אוירבך זצ"ל התיר זאת (במכתבו לרב קיבוץ שעלבים, 'ישורון' טו עמ' קכח), ואילו במנחת יצחק (ח"ו סי' קיט) אסר. 3. התחשבות בדעת מיעוט מחמירה. הדין ללכת אחר הרוב, "אחרי רבים להטות", נאמר כאשר קבוצת חכמים דנה בעניין פנים אל פנים ורובם הכריעו בצורה מסוימת. באופן כזה, התורה קובעת שההלכה כדעת הרוב, ואין צורך להתחשב בדעת המיעוט. לעומת זאת כשמדובר על מחלוקת פוסקים שאנו רואים את דבריהם בספרים, הרי הם לא דנו זה מול זה, ואולי אם היו נפגשים לדיון יסודי היו הרוב מקבלים את דעת המיעוט (עיין בתשובת הרשב"א שהובאה בב"י חו"מ סי' יג, ובאריכות ב'גט פשוט', כלל א, מהדו' מכון ירושלים עמ' רפ-רפב). יתכן גם שאיננו יודעים מי הרוב ומי המיעוט, כי חלק מהדנים בנושא לא כתבו את דבריהם, או שכתביהם לא הגיעו לידינו. עדיין, יש בהחלט משקל בפסיקה לעובדה שרוב הראשונים הידועים לנו סברו באופן מסוים, בפרט אם זהו רוב מוצק, אבל יש גם מקום להתחשב בדעת המיעוט ולהחמיר באיסור תורה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il