שלום וברכה. רציתי לברר את סוגיית לא ילבש ובפרט לגבי גבות העיניים לגברים. האם היום מותר לגבר להוריד השיער שמחבר בין הגבות או לקצוץ קצת למעלה ולמטה מהן שיערות מיותרות? משום צער גדול (כמו צער פיזי או לאחד שזה מפריע רציני למצוא שידוך), פשוט שמותר כי לא על זה מתייחס איסור לא ילבש. אבל, מה לגבי מקרים בינוניים שיש בזה משום צער קטן - כי הבן אדם לא מרגיש טוב עם הגבות מחוברות או מלאות-, אבל מצד שני זה גם מתפרש כעניין אסתטי, של יופי, שהרי הוא לא מרגיש טוב בגלל שלא מרגיש יפה ככה. זה נראה לי עיניין מאוד סובייקטיבי. האם יש הבדל בין להוריד בדרכים שהנשים משתמשות בהן יותר, כמו לייזר או פינצטה, לבין מכונת גילוח ש(נ"ל)לא משתמשות כמעט למטרה זו? (ראיתי סברא דומה לגבי מכנסי אישה בפנני הלכה ליקוטים ג, ו, ח שיש סוברים שמכיוון שגברים לא לובשים מכנסי אישה הם לא מוגדרים כגבריים - למרות שיש חולקים). מה לגבי העובדה שהיום הרבה גברים מורידים את השיער בין הגבות וקוצצים קצת למעלה ולמטה? אני לא מדבר על עיצוב גבות, כמו אלצן, כי זה עדיין נדיר אצל גברים. מדבר על סידור גבות באופן שייראו בסדר - זה כבר מקובל כדבר שגם גברים עושים. אותה שאלה מתייחסת לכלל איסור לא ילבש. בושם, שימוש במראה, לבישת שרשרת לגברים וכו’. בנוסף, רוב השינויים האלא כנראה מתחלים אצל הפחות דתיים. לא זוכר איפה, אבל ראיתי סברא שזה לא משנה, מכיוון שלמרות שמתחילים באיסור, הופך להיות מצוי ומותר. מצד שני יש כאלא שלא מקבלים סברא זו לעניין מכנסי אישה, לדוגמא (פניני הלכה ליקוטים ג, ו, ח). אשמח מאוד לקבל תשובה מפורטת ככל האפשר למסגרת האתר ומקורות לעיון בנושא. תודה רבה!

לשואל, שלום וברכה! 1. שיער שמחבר בין הגבות - מותר להסיר. 2. קיצור שערות מיותרות ליופי - תלוי במנהג המקום, האם הדבר מקובל אצל גברים. אם הדבר כרוך בהתעסקות מרובה, והשיער אינו גורם צער של ממש, נכון להמנע מכך. 3. בושם - התבשמות עדינה, שנועדה להאפיל על ריח לא נעים של זיעה וכדומה, בבושם שאינו מיוחד לנשים - מותרת. בושם עז לשם הפצת ריח, אפילו אם זהו בושם שמקובל אצל גברים, אינו ראוי לבני תורה. 4. הסתכלות במראה - מותרת. 5. שרשרת - שרשרת שניכרת כגברית, או שעל כל פנים אינה נראית נשית, מותרת. הרחבה: 1. גדר "לא ילבש" מדאורייתא בגמרא בנזיר נט ע"א יש שתי דעות מהו איסור "לא ילבש" מדאורייתא: תנא קמא סובר שהאיסור הוא להתחפש בבגדי המין השני כדי לשבת ביניהם, ולדעתו רק כוונה זו מסבירה מדוע התורה אומרת שזוהי "תועבה". ודעת רבי אליעזר בן יעקב שהאיסור הוא גם בנשיאת נשק על ידי אשה וכן "שלא יתקן איש בתיקוני אשה", כלומר, שלא יקשט את עצמו כמקובל אצל נשים. וכך תרגם אונקלוס בפסוק זה: "ולא יתקן גבר בתקוני אתא". בגמרא שם מופיעות דעות שונות לגבי הסרת שיער בית השחי, האם זהו איסור מן התורה או מדברי חכמים. הגמרא אומרת שהדעה המתירה מן התורה סוברת כתנא קמא, ואילו הדעה האוסרת כר' אליעזר בן יעקב. כלומר, הכל מודים שיש איסור על איש להתקשט ולהתייפות באופן שמקובל אצל נשים, כגון הסרת שיער בית השחי, ונחלקו האם זהו איסור מן התורה או מדברי חכמים. להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהאיסור הוא מדרבנן (רי"ף מכות ד ע"א; רמב"ם הל' ע"ז פי"ב ה"ט; שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רעא; מאירי בנזיר), וכך הכרעת השולחן ערוך (יו"ד סי' קפב ס"א). ויש פוסקים שהאיסור הוא מדאורייתא (יראים סי' שפה-שפו; סמ"ג לאוין ס; ריא"ז במכות פ"ג הל' ג,ט; ריטב"א מכות כ ע"ב; ובדעת הרא"ש עיין במכות פ"ג סי' ד לעומת יבמות פי"ב סי' ח), וכך הכריע המהרש"ל (ים של שלמה, יבמות פי"ב סי' יז). נראה שהמחלוקת העיקרית בהכרעת ההלכה היא בשאלה מה משקלו ההלכתי של הכלל: "משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי", האם זהו כלל הלכתי קובע אפילו כאשר ראב"י חולק על תנא קמא או שזהו דבר שבח שאינו מחייב להלכה בכל מקום, ואכמ"ל. לפי הכרעת השו"ע יוצא לכאורה שהאיסור על איש להתקשט כמקובל אצל נשים הוא מדרבנן בלבד. ברם, הרמב"ם פסק, מחד, שהסרת שיער בית השחי אסורה רק מדרבנן, כאמור, ומאידך פסק (הל' ע"ז פי"ב ה"י) שאסור מדאורייתא לאיש ללבוש אפילו בגד נשי אחד, וכן ללקט שערה לבנה מתוך שערותיו השחורות. מקור הדברים בגמרא בשבת צד ע"ב (ומקבילה במכות כ ע"ב): "במלקט לבנות מתוך שחורות... אף בחול אסור, משום שנאמר: לא ילבש גבר שמלת אשה", והרמב"ם סובר שזהו איסור דאורייתא, ואילו הראב"ד השיג עליו, ש"אסור" הוא מדרבנן, ו"משום שנאמר" פירושו: בהשראת הכתוב בתורה ("לישנא ד'משום שנאמר' משמע דלא איסור תורה קאמר, אלא איסורא דרבנן". ריטב"א מכות כ ע"ב, ועיין גיטין כו ע"א ורש"י ד"ה אלא). כיצד מתיישב ההיתר מן התורה להעביר את שיער בית השחי עם האיסור ללקט שערות לבנות? הבית יוסף (יו"ד שם) מסביר שהרמב"ם מחלק בין קישוט נשי שניכר לרואים, שאסור מן התורה, לבין קישוט נסתר, כהסרת שיער בית השחי, שאסור רק מדרבנן. במאירי (נזיר שם) חילוק כעין זה, שכתב: "לא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ולא אשה שמלת איש ותשב בין האנשים... כללו של דבר, שלא ישתמש זה בדבר הנהוג לזה דרך תחבולה והכנת ניאוף. וכן שלא יתקן איש בתקוני אשה כגון כחול ופקוס וכיוצא באלו. והעברת שער לאיש אינה בכלל עדי אשה כלל מן התורה אפילו בתער". מצד אחד התיר העברת שיער מן התורה, ומאידך אסר איפור כמו "כיחול ופיקוס". ומלשונו נראה שהעברת שיער המותרת מן התורה היא אפילו במקום גלוי, כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות, וכך מבואר במאירי במכות כ ע"ב, שהביא את דעת הראב"ד בלבד שהאיסור הוא מדרבנן. נמצא, אפוא, שהמאירי מחלק בין התקשטות מלאכותית בסגנון נשי, שאסורה מן התורה, לבין הסרת שיער, שאסורה מדרבנן. וכן דעת הריטב"א (שבת צד ע"ב), שכתב: "ודבר זה אפילו בחול אסור. וכן הלכה, ומיהו איסורא דרבנן הוא, ועיקר קרא לתכשיטין ממש הוא" (אך במכות כ ע"ב דבריו נוטים שזהו איסור דאורייתא). אם כן, באופן עקרוני יש חשש לאיסור תורה בהעברת שיער האסורה, אך הדבר שנוי במחלוקת. 2. קישוט שהיה מנהג נשי וכעת גם גברים נוהגים בו בתשובה שכתבו רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון (מופיעה בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קכא) נאמר על האיסור הנ"ל להעביר את שיער בית השחי ובית הערווה, שבזמנים ומקומות שבהם הדבר מקובל אצל גברים הרי הוא מותר. זה לשונם: "מנהג כולהו רבנן, בשתי ישיבות, ממאתים ושלש מאות שנה, שמעבירין שער בית השחי ובית הערוה, ואין נמנעין מהם... יש הפרש בין תכשיטי נשים בין הזמנים ובין המקומות... ובאותם השנים לא היה מנהג האנשים להעביר בית השחי ובית הערווה שלהם, והיו רואין מי שעושה כן כנשים שהן מתקשטות... ואף עד עכשיו, יש בערב מי שהם בני הערבים ישמעאלים ובני יקטן שמנהגם כן, כי הגבר בהעברת בית השחי ובית הערווה רואין אותו חלש כנשים, ואנשי אותן מקומות עכשיו, אסור להעביר בית השחי ובית הערוה שלהם.... באלו המקומות וכיוצא בהם היתר גמור, ואין בו חשש כל עיקר". יש לשים לב שאין זו רק דעה אישית של שניים מגדולי הגאונים, אלא גם עדותם על מנהג עתיק של "שתי ישיבות", סורא ופומבדיתא, המרכז התורני העולמי בתקופה שאחרי חיתום התלמוד (מושג זה של "מנהג שתי ישיבות" רווח בכתבי הגאונים כביטוי למנהג המקובל). גם הרמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"ט) חילק בין מקומות שונים, אבל פשטות דבריו שגם אחרי שהמנהג השתנה יש איסור: "העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים אם העביר אין מכין אותו, ומותר להעביר שיער שאר איברים במספריים בכל מקום". ברור מלשונו שבכל מקום יש איסור, אלא ש"אין מכין אותו". נראה שזוהי גם דעת הרמב"ן (שבת נז ע"א), שכתב על ענידת טבעת לאיש בחול ובשבת: "ויש לדון בכאן להקל ולומר שלא נאמרו דברים הללו אלא בדורות הראשונים שהיה מנהגם לעשות חותם בטבעות ולא היה האיש יוצא בטבעת בלא חותם כאשה, אבל בדורותינו שאחד האיש ואחד האשה מנהגן בטבעת שאין עליה חותם והוא תכשיט להם מותר האיש לצאת בו... וזו הקולא רחוקה בעיני כל שכן להורות בה, משום שאין נאה ולא מותר לאדם להתקשט בתכשיטין של נשים, לא הותר לו אלא של חותם מפני צרכו ושהוא נאה לו לנהוג כאדם חשוב". הרי שלמרות שבדורותינו גם אנשים נוהגים ללכת עם טבעת ללא חותם, אין הדבר הופך להיתר (אך הריטב"א בשבת סד ע"ב ובפרט הר"ן שם נז ע"א סוברים ששינוי המנהג התיר את ענידת הטבעת). הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' צ) חולק גם הוא על היתרם של הגאונים, וביתר תוקף, וקובע שגם דבר שהיה בעבר "שמלת אשה" וכעת השתנה נשאר באיסורו, והטעם: "שכל דבר שראוי לנשים ולא לאנשים, והנשים עושות כן, אסור לאנשים משום שמלת אשה. ומי שהרגיל בדבר האסור, ונמשך בו, ונמשכו רבים בכך, אין האיסור חוזר להיתר, שאם כן נמצא חוטא ומאריך". יש בדבריו שני נימוקים: האחד עקרוני, שאיסור "שמלת אשה" לא מתייחס רק למה שבפועל נהוג אצל נשים בלבד אלא לכל דבר שראוי לנשים ולא לאנשים. גם אם הנורמה השתנתה, עדיין התורה רואה קישוט מסוים כהתקשטות נשית שאינה ראויה לגברים. השני מעשי, שלא יתכן שבגלל חוטאים שפרצו גדר יהפוך האיסור להיתר. אף המאירי (נזיר נח ע"ב) הביא את דברי הרמב"ם שבמקום שבו הדבר מקובל "אין כאן מרדות", ודחה דבריו: "והדברים זרים". הרשב"א מסתייע מהגמרא (נזיר נט ע"א) שמספרת על אדם שהתחייב מלקות בבית דינו של רבי אמי, וכאשר נחשף בית השחי שלו ראה ר' אמי שאינו מגלח ואמר שלא ילקו אותו מפני שהוא "מן חבריא", מהחברים תלמידי החכמים. הדבר טעון הסבר: אם אסור להסתפר בבית השחי, מדוע קיום הדין הוא הוכחה שאדם זה תלמיד חכם? רוב המפרשים מסבירים שדין זה אינו ידוע כל כך, ולכן קיומו מוכיח שהוא תלמיד חכם (המפרש המיוחס לרש"י; רא"ש; מאירי; רבי אברהם מן ההר). מכאן לומד הרשב"א ש"כל העם זולתי היחידים היו מעבירים בית השחי, ואפילו הכי תלמידי חכמים היו נוהגין בו איסור", ומכאן שגם כאשר רוב הציבור נוהג היתר בעניין מסוים - לא פוקע איסורו. אכן, הר"ן (על הרי"ף ע"ז ט ע"ב) הוכיח מכאן דווקא כדעת הגאונים: לדעתו לא מסתבר שההמון נהג היתר בדבר שאסור מן הדין, ולכן מוכח מהמעשה שדבר שהמנהג השתנה בו מותר מן הדין, אלא שה"חברים" נמנעו מכך כמידת חסידות בלבד. לענ"ד פירושו קשה: הרי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן (בנזיר שם) אומר שהעברת השיער אסורה מדאורייתא או מדרבנן, וכיצד יתכן שבזמנו של רבי אמי, שהיה ראש ישיבת טבריה אחרי רבי יוחנן (כדברי איגרת רש"ג), כבר השתנה הדבר מאיסור להיתר? ברם, מדברי הגאונים נראה בעליל שהדבר מותר לגמרי ואף נהוג בין תלמידי חכמים (וכן כתב בדעתם בשו"ת דברי שלום יו"ד סי' נח), ושומה עלינו לתרץ את הגמרא על פי שיטתם. נלע"ד לפרש כך: אותו אדם לא היה חייב מלקות מדאורייתא, שהרי למלקות דאורייתא אין שום פטור לתלמיד חכם (ועיין הגהות ר' יעקב עמדין שם). הוא נחשד בעניינים של חוסר צניעות ("מלקין על לא טובה השמועה" כשיש רגלים לדבר, קידושין פא ע"א וריטב"א), וכאשר ראה רבי אמי שהוא לא מגלח את בית השחי הסיק שהשמועות עליו אינן נכונות. הגמרא באה בסיפור זה להצביע על הקשר בין "לא ילבש" לבין התנהגות כללית של צניעות. ממילא, אין ללמוד מהגמרא שרוב הציבור נהג להסיר את השיער ובכל זאת החכמים נהגו איסור (מן הדין או כחומרא). רוב הציבור לא הסיר את השיער, ולכן בזמנו זה היה איסור מוחלט, אבל מי שהתנהגותו לקויה בענייני צניעות מתבקש שלא יקפיד על עניין זה אלא יקשט את עצמו באופן מופרז, וכאשר התברר שאדם זה נוהג כדין למד ר' אמי שגם התנהגותו הכללית ראויה. נמצא, אפוא, שיש לנו ארבע שיטות מה דינו של מנהג נשי שהפך למקובל גם אצל גברים: היתר מוחלט (הגאונים); היתר לכתחילה שמידת חסידות ומנהג "חברים" להחמיר בו (ר"ן); איסור שאין בו מכת מרדות (רמב"ם); ואיסור מוחלט (רשב"א). בבית יוסף (סי' קפב) הובאו דעות הרמב"ם והר"ן בלבד, ובשו"ע (סעיף א) העתיק את לשון הרמב"ם ש"אין מכין אותו", דהיינו שיש איסור לכתחילה, ואילו הרמ"א כתב שאפילו לכתחילה מותר וה"חברים נמנעים", כדעת הר"ן, ובגר"א (יו"ד סי' קנו סק"ז) משמע שנקט כדעת הרשב"א. לענ"ד מעיקר הדין מסתבר לנקוט כדעת הגאונים המתירה לגמרי, מאחר שהעידו על מנהג מקובל במשך מאות שנים בישיבות בבל, וכן פסק בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ו,יב; ולדעתו לא ברור שהרמב"ם חולק עליהם) וכך נוטים דברי היביע אומר (יו"ד ח"ו יו"ד סי' י אות ו). וגם לשיטת הר"ן והרמ"א ש"חברים נמנעים", כתבו בשו"ת גינת ורדים (שם) ופרח שושן (כלל ו,ב) שדי ב"צורך קצת" כדי להתיר לגמרי. 2.א. האוכלוסיה הקובעת לפי שיטת רוב הראשונים ששינוי המנהג משנה את הדין (על כל פנים את רמת האיסור) יש לדון מיהי האוכלוסיה שהתנהגותה משנה את הדין. תשובת רב שרירא גאון ובנו הנ"ל מדברת במפורש על מנהגי הגויים: "יש בערב מי שהם בני הערבים ישמעאלים ובני יקטן שמנהגם כן... ואנשי אותן מקומות עכשיו אסור להעביר בית השחי ובית הערוה שלהם". כך גם בתשובת גאונים אחרת (מובאת בשבולי הלקט ח"ב סי' מ, ובאוצר הגאונים בנזיר עמ' 200): "ששאלתם מהו להסיר השיער מבית השחי... דעו לכם כי משעה שכתב רחמנא 'לא יהיה כלי גבר על אשה', ואנו מפוזרין בארבע פינות העולם, וכל פינה ופינה משונין בלבושיהן ובמעשיהם ובתכשיטיהם, לפיכך כל דבר שהאנשים של אותו המקום שהם עושין אותו מותר נמי לאנשים ישראל הדרין ביניהם... לפיכך ההולכים אחר האנשים הגוים של אותו מקום אין בזה משום ובחקותיהם לא תלכו". לאחר מכן הביא בשבולי הלקט דעה חולקת של רבי אביגדור כהן צדק, שכתב על הסרת שיער בית השחי: "ואף על פי שנוהגין בזמן הזה כל זכרי הערלים להסירם... אין לנו להניח דברי רבותינו על ניהוג הערלים". אך יתכן שדעתו כרשב"א הנ"ל, שסובר ששינוי המנהג לא מעלה ולא מוריד, לא בישראל ולא באומות העולם. ה'פרישה' (יו"ד קפב,ה) כתב שהשינוי במנהג המקום נקבע על פי גויים, או גם על ידי ישראל, "דהיכי דהנהיגו כן כולם יחד אין מוחין בידם", כלומר: כאשר יחידים משנים ממנהג הציבור יש למחות בהם, ואולי לדעתו מכיוון שעשו איסור הדין לא ישתנה בגללם אפילו אם יהפכו לרוב, ורק כאשר הציבור מחליט בבת אחת לנהוג כך אין בזה איסור (המהרש"ם ח"ב סי' רמג תמה על פירושו הראשון, שמנהג גויים ישנה את ההלכה, אבל מדברי הפרישה משמע לענ"ד שלדעתו זהו הפירוש הפשוט יותר). ובשו"ת בית ישראל (לרב ישראל לאנדא, סי' נז) כתב על פי הפרישה שאם מנהג הגויים קובע את ההלכה, כל שכן מנהג יהודים, אע"פ שהתחיל שלא כהלכה (הובא ביביע אומר חלק ו יו"ד סי' יד אות ו, עיין שם). אציין עוד לדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל המובאים בספר 'ועלהו לא יבול' (ח"ב עמ' עב), שהנחת עגיל באוזן אסורה לגברים משום "לא ילבש" כי דין זה "תלוי בבני אדם רגילים, יראי שמים, ולא בפראי אדם ו'היפיס' למיניהם". לענ"ד אין לדקדק במובאות מספר זה, שנאמרו אגב אורחא תרתי משמע, ומסתבר שכוונתו לשלול הופעה שאופיינית להתנהגות שחצנית. ובדומה לזה סוברים הרבה פוסקים שבמכנסיים לנשים יש איסור "לא ילבש" גם כאשר המנהג משתנה, מפני שיש בבגד זה חוסר צניעות לאישה. באשר לתפוצת השינוי הנדרשת כדי להתיר, כתב הרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ט): "במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער האנשים אם העביר אין מכין אותו". ושם הל' י: "ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים". הרמב"ם מדגיש שרק הופעה שמיוחדת לנשים אסורה לגברים, מפני שהאיסור הוא "שלא יתקן עצמו תיקון נשים". כך גם בספר המצוות לרמב"ם (ל"ת לט): "וכל אשה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה הוא תכשיט מיוחד לאנשים לוקה", וכן שם (ל"ת מ): "שהזהיר האנשים גם כן מהתקשט בתכשיטי הנשים... וכל אדם שהתקשט גם כן או לבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט המיוחד לנשים לוקה". קשה להציב גבול סטטיסטי לדבר, ומסתבר שהדבר תלוי בתפיסה הציבורית, האם במקום זה קישוט מסוים נחשב אופייני לנשים בלבד, וגבר שעושה זאת נראה כמחקה את הנשים. 3. יפוי שאינו מנהג נשי בגמרא בשבת נ ע"ב מובאת ברייתא: "מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו; אם בשביל ליפות - אסור". לפי ברייתא זו, גם הסרת לכלוך הותרה רק אם הוא גורם צער, ולא לשם יופי. אולם הגמרא מביאה ברייתא מנוגדת, וכמותה סברו רוב האמוראים: "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: כל פעל ה' למענהו". ופירש רש"י: "בשביל קונהו - לכבוד קונהו, דכתיב 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', ועוד, דהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו". כלומר, יש שבח לבורא יתברך כאשר האדם נראה נאה. הדעות במפרשים חלוקות בשאלה מהו היקף ההיתר לפי הברייתא השניה: המאירי סובר שהיא מתירה גם פעולה לשם יופי, ובלשונו: "ואפילו כיון באלו ליפות עצמו אין כאן משום שמלת אשה, ואף לתלמיד חכם מותר, שאין זה אלא להתראות נאה בין הבריות, שלא יתגנה עליהם ויתחלל שם שמים על ידו לפחיתותו, והוא שאמרו: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו', כלומר שהכל ברא לכבודו. וכן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו, בין שעושה כן מפני צערו בין שעושה ליפות עצמו". נראה מדבריו שההיתר "בשביל קונו" אינו דווקא כאשר האדם מתכוון במפורש להתייפות רק לכבוד ה' יתברך, אלא מכיוון שהמציאות היא שיופי האדם הוא כבוד ה' מותר לאדם להתכוון עבור יופיו, כאשר אין זה מנהג נשי בדווקא. וכן משמע בפסקי הרי"ד שם: "שבח הוא כשאדם מייפה עצמו, שהוא עשוי בצלמו". כיוון עקרוני זה עולה מפירוש רש"י בדברים יד, א, שעמד על הקשר בין חלקי הפסוק: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת": "לא תתגודדו - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". כך נראה גם מתשובת רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון הנ"ל, שכתבו על האיסור להעביר את שיער בית השחי ובית הערווה, שבזמנים ומקומות שבהם הדבר מקובל אצל גברים הרי הוא מותר. וכן מדברי הרמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"י הנ"ל) והשו"ע (סי' קפב ס"ה): "ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים". "חלי" הוא תכשיט (משלי כה, יב ושיר השירים ז, ב), ומכאן שתכשיט גברי מותר. אולם הגר"א (יו"ד סי' קנו סק"ז) סובר שהסתכלות במראה לשם יפוי אסורה אפילו במקום שזהו דבר מקובל בין גברים, "ואף מאן דפליג שם - דוקא משום כבוד קונו, אבל כהאי גוונא ודאי לא". כנראה כוונתו שההיתר "משום כבוד קונו" הוא רק למי שמתכוון לשם כך. מהגר"א שם מתבאר, כאמור, שהוא חולק גם על ההיתר בסי' קפב ס"א להסיר שיער במקום שהדבר מקובל אצל גברים. ברם, לענ"ד קשה לדחות מהלכתא את דברי הראשונים ללא הוכחה ברורה מהגמרא. יש לסייג את היתר הייפוי, על פי דברי הריטב"א: "ואם בשביל ליפות עצמו אסור... ולית הילכתא הכי, דכל שאינו בדרך קישוט מותר, וכבוד ה' הוא, כדכתיב כל פעל ה'' למענהו". נראה ש"דרך קישוט" היינו עיסוק ממושך ומוגזם ביופי, כדרך הנשים (הרב שמואל הבר, 'את צנועים חכמה', ח"א עמ' קצא). כך משמע גם מדברי החפץ חיים (בספר נדחי ישראל, קונטרס תפארת אדם, פ"ו, ועיין שם בהערה), ש"המסלסל בשערו" עובר ב"לא ילבש". יתכן שדעתו כגר"א הנ"ל, שההיתר משום "כבוד קונו" רק למי שמתכוון לכך, אבל אפשר שכוונתו להבחין בין עיסוק קצר וענייני כדי להיראות בסדר לבין התעסקות מוגזמת בחיצוניות. נמצא, אפוא, שבאופן עקרוני מותר (וברמה בסיסית אפילו ראוי) להתייפות ביפוי שאינו מיוחד לנשים. לעומת זאת עיסוק מוגזם והשקעת זמן רב בהתקשטות הרי זה "דרך נשים" ויש להמנע מכך. 4. סיכום העקרונות 1. בהתקשטות והסרת שיער בסגנון נשי יש חשש איסור תורה. 2. כאשר הדבר היה נהוג אצל נשים בלבד ונעשה נהוג גם אצל גברים הדעות חלוקות, ומעיקר הדין מסתבר להקל, בפרט כשיש בזה צורך. 3. לעניין זה, מסתבר שאין לחלק בין שינוי אצל גויים או אצל יהודים פורצי גדר, כאשר זהו מנהג המקום. ברם, אם זהו עניין שנראה פראי ו/או לא צנוע (מכנסיים לנשים, עגיל באוזן לגברים) עדיין חל עליו איסור "לא ילבש". 4. יפוי שמעולם לא היה בעל אופי נשי - מסתבר להתירו, גם כאשר הכוונה היא ליופי ולא למניעת צער ובושה. ברם, עיסוק מרובה ביופי עשוי להיחשב כהתקשטות נשית האסורה. 5. למעשה בפרטים שבשאלה 1. שיער שמחבר בין הגבות - מותר להסיר, אפילו אם נחשיב את הסרת השיער למנהג נשי, מפני שהדבר נחשב כמום בכהנים, וסילוקו נועד למנוע בושה (הגרש"ז אוירבך זצ"ל, מובא ב'נשמת אברהם' יו"ד סי' קפב עמ' קמ. הקביעה שזהו מום מבוססת על דברי רש"י בבכורות מג ע"ב ד"ה גבינים הרבה, אך הרדב"ז בהל' ביאת המקדש פ"ח ה"ד סובר שזה אינו מום, וכתב שיש אנשים שחושבים שזה יותר יפה). 2. קיצור שערות מיותרות ליופי - תלוי במנהג המקום. אם במקום מגוריך זהו דבר די נפוץ אצל גברים, כלומר, גבר שעושה זאת לא נראה מוזר, הדבר מותר, ואם לא - הוא אסור. אם המציאות אינה ברורה, לענ"ד יש לאסור, מכיוון שיש בזה חשש איסור תורה, כאמור, אלא אם כן הדבר גורם בושה או צער ממשי, ובמקרה זה רבים התירו גם כשמדובר בקישוט נשי. אכן, מצאתי בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' צא) שהתיר קיצור גבות במקרה שיש לאדם בושה מריבוי שערות בגבות, והטעם, שדרך הנשים לתלוש את השערות ולא לקצר אותן, והדבר גם נעשה בשיטות מיוחדות להן. לפי נימוקיו נראה לענ"ד שמעיקר הדין יש להתיר גם במקרה שאין בושה של ממש, וכן מצאתי בספר 'עבודת שלמה' (לרב שלמה קוסובר, על הלכות 'לא ילבש', עמ' כה) שסידור גבות העיניים בפינצטה אסור, כי זוהי דרך נשים, ואילו לקצר מותר. אינני יודע בבירור מהי המציאות המקובלת בעניין זה, ומי שיודע בעליל שזהו מנהג מקומו רשאי להקל בזה. לעניין זה צריך לקחת בחשבון גם את השאלה כמה זמן ותשומת לב הדבר דורש מן האדם. אם זהו עיסוק מרובה, ניתן לראות בכך "דרך נשים" האסורה, ועל כל פנים אינה ראויה. 3. בושם - התבשמות עדינה, שנועדה להאפיל על ריח לא נעים של זיעה וכדומה, בבושם שאינו מיוחד לנשים - מותרת בשופי (ועיין 'את צנועים חכמה' ח"א עמ' ריג-ריד). בושם עז לשם הפצת ריח, אפילו אם זהו בושם שמקובל אצל גברים, אינו ראוי לבני תורה (רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ט). 4. הסתכלות במראה - מותרת, כי זהו המנהג המקובל כיום אצל כולם (רמ"א יו"ד סי' קנו ס"ב. אמנם הגר"א שם אוסר אם אין הכוונה "לכבוד קונו", וגם על פי הר"ן ראוי ל"חברים" להמנע מכך, אבל כפי שהתבאר שיטת הגאונים אינה כן). 5. שרשרת - שרשרת שניכרת כגברית, או שעל כל פנים אינה נראית נשית, ודאי מותרת, כמפורש ברמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"י הנ"ל) שמותר לאיש לענוד "חלי זהב" המקובל אצל גברים.