שלום כבוד הרב רציתי לשאול שאלה בקשר לשמירת נגיעה... יוצא לי אחרי תקופה שסגרו לנו את מקום האימון (אומנות לחימה) בעיר, להתאמן מידי פעם במקום שבו מתאמנות גם נשים. בחלק קצר מהאימון, כשמחליפים פרטנרים, אני צריך גם לעבוד איתן. מרוב המבוכה אני נאלץ לזרום ולתרגל עם אישה. חשוב לציין שאני לא מרגיש כלום לזה.. הריכוז נמצא באימון.. (אגב מדובר על ג’ודו). עכשיו שתי שאלות: 1. כמה זה גרוע אם אני אמשיך בלית ברירה לעיתים רחוקות להתאמן שם ולתרגל גם עם הנשים? 2. בהסתכלות אחורה, מה גודל האיסור? (חשוב לציין שבזמן קרב למשל או תרגול מסיבי, הריכוז נמצא בדגש על הטכניקה והכוח, ובאמת אין פה מחשבות תוך כדי.) כמובן אני פתוח לשמוע כל חוות דעת, קשה ככל שתהיה. תודה מראש!

שלום וברכה! באופן עקרוני, ניתן להתיר מגע של גבר באשה (או להפך), כאשר אין במגע הזה שום הקשר של חיבה או התעוררות היצר, אלא מטרת הנגיעה היא עניינית לגמרי, ובתנאי שיש בדבר צורך. הסיבה להיתר היא שכאשר האדם עסוק בעניין פרקטי הוא מרוכז בצד הטכני והמקצועי ולא מתעוררים אצלו הרהורים, וכפי שתיארת. יחד עם זה, ישנו כמובן חשש שבשעת הנגיעה ייכנסו גם הרהורים, שכן קשה לאדם לשלוט במחשבותיו באופן מוחלט. משום כך, יש להתיר זאת רק בשעת הצורך, ולהשתדל לצמצם את השימוש בהיתר זה עד כמה שניתן. כמובן, יש הבדל בין סוגים שונים של מגע, מבחינת החשש שיתעוררו מחשבות שאינן ראויות. איני יודע לאיזה מצבים בדיוק אתה מגיע בתירגול, אבל יש כמובן הבדל בין נתינת מכות או אחיזה בידיים וכד' לבין מצבים של מגע גופני צמוד ומתמשך. לפיכך, יש להימנע ככל שאפשר מתירגול עם אשה, אבל אם מדובר במצב שבו מדי פעם אתה נאלץ לעשות זאת, ואופן התירגול אינו כזה שמביא אותך למחשבות יצריות, יש מקום להתיר זאת. אך הנקודה שלא ברורה לי בדבריך היא מדוע נוצר הכרח להתאמן עם נשים? אם באמת מדובר על מצב שטכנית אין אפשרות אחרת, כגון שכל הגברים המתאמנים כבר תפוסים, אז יש מקום להתיר זאת בתנאים שהוזכרו. אבל אתה כתבת שזה "מרוב המבוכה" - אם אני מבין נכונה, הכוונה היא שלא נעים לך להודיע שאתה מתאמן רק עם גברים. אם אכן זה העניין, נראה לי שאתה צריך להתגבר על חוסר הנעימות, ולהודיע בצורה פשוטה שאתה "שומר נגיעה" ומבקש להתאמן רק עם גברים. מקורות: עיין סקירה רחבה של הסוגיה בספר "את צנועים חכמה" כרך ב', ועיין במיוחד שם סביב עמ' רפ"א, רצ"ד, ש"ז. אומנות לחימה בקבוצה מעורבת