להשם יש שמות הנהגה. בתפילה אנו מדמים שאנו עומדים לפי הקב"ה, אבל מתפללים לשמו. האם תוכלו להסביר לי יותר בעניין זה. שאנו קוראים בשמו, למי מתפללים ולמה לכוון. תודה

שלום וברכה וסליחה על העיכוב. בתפילה אנו מתפללים לקב"ה עצמו – לא לשמו. אדגים זאת: כשאדם מדבר עם חברו, הריהו פונה לאישיות הפנימית של חברו (מה שאדם מתכוון כשהוא אומר 'אני') – למרות שמעולם הוא לא ראה אותה בעיניו ולא חווה אותה בחוש כלשהו. כלומר, מצד אחד אנחנו מכירים זה את זה דרך הביטויים החיצוניים של האישיות (כמו התכונות, המעשים וכו') אבל כשאנו מדברים זה עם זה איננו מדברים לביטויים חיצוניים של האדם, כמו לתכונות שלו, אלא לאישיות עצמה – למרות שאיננו מכירים אותה ישירות - וזאת מתוך הנחה שמה שנגלה כלפי חוץ קשור אל המהות הפנימית. ניתן לומר שאנו פונים לאדם עצמו, דרך שמו (האופן בו הוא מתגלה כלפי חוץ). באופן דומה, גם את הקב"ה אנו מכירים דרך שמו – דרך גילוייו במציאות. לדוגמא, אנחנו מכירים את הקב"ה כ'גואל ישראל, כמי שהחזיר את עם ישראל לאדמתו אחרי אלפיים שנות גלות. אנחנו מכירים את הקב"ה דרך מי שנותן לנו כח לקום בכל בוקר ולנשום בכל רגע – כל אלו ועוד הם 'שמות' של הקב"ה, ועל ידי ההיכרות שלנו עם השמות הללו אנו יכולים לפנות אל הקב"ה. אני מקווה שהדברים מובנים – לא מדובר על משהו פילוסופי מסובך אלא על חוויה פשוטה ביותר שכל אחד מכיר מהיומיום. כל טוב.