שלום כבוד הרב. אני ושותפיי בעליי פיצריה באחת משכונות העיר... וישנה אוכלוסיה די גדולה של גויים נרקומנים ואלכוהליסטים המתגוררים ונמצאים בקרבת העסק. רצינו לדעת מה עלינו לעשות בחג הסוכות בנוגע לסוכה, מצד אחד אנו והלקוחות הסועדים מחוייבים בסוכה (ברכת הפיצה "המוציא") אך מאידך יש לנו חשש בסוף היום ללכת ולהשאיר את הסוכה ללא השגחה שמא יגנבו/ישחיתו אותה או אפילו תהפוך למשכן לילה לכל התמהוניים בסביבה. חשוב לציין שאין באפשרותינו לבנות ולפרק את הסוכה מדי יום ואנו חייבים לפתוח בחול המועד מפני שאנו פיצריה חדשה ושבוע ללא עבודה יכול להוביל לחסרון כיס ניכר. מה הדין בנושא?

שלום וברכה! יש לקוחות שמותר למכור להם את הפיצה: לקוחות שקונים את הפיצה והולכים, ולא נשארים לאכול במקום, מותר למכור להם למרות שכנראה הם יאכלו אותה מחוץ לסוכה. לקוחות שסביר שאינם תושבי העיר, ולכן ניתן להגדירם כעת כ"הולכי דרכים" הפטורים מן הסוכה. וכמובן, נשים הפטורות מן הסוכה. אולם לגבי לקוחות גברים שכנראה הם תושבי העיר, והם מתיישבים בפיצריה ומבקשים לקבל את הפיצה לשולחנם ולאכול אותה מיד, אין כל היתר. אם ברצונכם להשאיר את השולחנות והכיסאות ולשרת גם לקוחות כאלה, חובה להקים סוכה ולהכניס אליה את הסועדים, מפני שההגשה להם ללא סוכה היא הכשלה מוצהרת באיסור האכילה מחוץ לסוכה, ויש בכך משום "מסייע לדבר עבירה". טכנית, ניתן להציע לקנות סוכה מתנפחת, שניתנת לפירוק והרכבה תוך זמן קצרצר, או סוכה שמתבססת על חוטי 'לבוד' ולא מזמינה תמהונים ללון בה, או להציב שמירה בשעות הלילה (מבחינה הלכתית יש עדיפות מסוימת לאפשרות האחרונה, כי יש דעה שסוכה שיש פחד לישון בה במשך הלילה אין יוצאים בה ידי חובה באכילה אפילו ביום - רמ"א סי' תרמ ס"ד). יש לשים לב למיקום הסוכה, שיהיה בשטח הפרטי שלכם או ברשות העירייה ולא פלישה בלתי חוקית לרשות הרבים, שיש בה פגם גם מבחינת הלכות סוכה (סי' תרלז ס"ג). לגבי העובדים, עקרונית הם חייבים בסוכה (משנ"ב סי' תרמ ס"ק מו ושו"ת תפלה למשה ח"ב סי' מב). ניתן להיפטר מחובה זו אם הם יאכלו את מנתם במנות קטנות, 'כביצה' בכל פעם ובהפסקה של 10 דקות בין מנה למנה. כך ניתן לשבוע בלי "אכילת קבע" שמחייבת ישיבה בסוכה (ביכורי יעקב סי' תרלט סקי"ג). אסיים באיחול לברכה והצלחה בעסק החדש, ותזכו לקדש שם שמיים ולהתפרנס בכבוד! הרחבה: 1. אין ספק שהלקוחות תושבי העיר חייבים בסוכה. מי שהולך ברחוב העיר שבה הוא גר אינו נחשב כ"הולכי דרכים" הפטורים מן הסוכה, שכן פטור זה נאמר על מי שבדרך ולא בעיר (עיין מגן אברהם סי' תרמ סקט"ז ופרי מגדים שם וערוך השלחן סעיף כ; שבות יצחק, סוכה, עמ' טז). אמנם לכאורה היה מקום לומר שאין כל איסור באכילת פיצה ברחוב בסוכות למי שרגיל בכך כל השנה (בין אם הפיצריה מגישה את האוכל במקום מקורה ובין אם לאו), מפני שמצוות הסוכה היא "תשבו - כעין תדורו", והגדרתה היא שכל מה שהאדם רגיל לעשות בביתו עליו לעשות בסוכתו, ודברים שהוא רגיל לעשות מחוץ לביתו רשאי הוא לעשותם גם בסוכות מחוץ לסוכתו. כך, למשל, מותר לעזוב את הסוכה וללכת לבית הכנסת לתפילה, מפני שבכל ימות השנה אדם עוזב את ביתו לשם כך (משנה ברורה סי' תרלט סק"ל). וכך כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קצו): "איני מבין למה לא נאמר 'מה דירה אי בעי אכיל בדירתו אי בעי אכיל חוץ לדירתו, בחצרו או בגגו, אף סוכה כן'? ורב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דנהרא בשבתא דריגלא, משום דשלוחי מצוה הוו, ולא אמרו טעם זה, לפי שהם לא היו רגילים לעשות כן כל ימות השנה, שלא היו ישינים אלא בביתם. אבל האדם הרגיל כל ימות השנה פעמים רבות לאכול חוץ לביתו, גם בסוכה לא ינהוג אלא מנהג דירתו". אלא שמפתיחת דבריו "איני מבין" משתמע שהדבר מוצג כקושיה ולא כקביעה, וגם הוא מודה שסברתו אינה מקובלת להלכה ולמעשה. ובפוסקים האחרונים כתבו במפורש שלא כדבריו, כגון במשנה ברורה סי' תרמ ס"ק מו: "והיושבים בחנות, אף על פי שרגילין כל השנה ברוב פעמים לאכול בחנות ביום מכל מקום בסוכות חייבים לאכול בסוכה". מה טעם הדבר? בשו"ת משנה שכיר (לרב טייכטל הי"ד, בעל 'אם הבנים שמחה', או"ח סי' רס, מובא כאן בקיצורים) הסביר: "ראיתי בתשובות מהר"ח אור זרוע שהקשה... והניח בקושיא. ולי נראה, דהנה רצון הבורא כל עולמים היה שאנו נשב ונתעכב בסוכה כל שבעת ימים 'למען ידעו דורותיכם', ועל ידי שיהיה כל עיכובו בסוכה יראה ויזכור ויתעורר בידיעה שצוותה התורה. והשתא אי נדרוש 'מה דירה אי בעי מיתב בה ואי בעי לא מיתב בה' יהיה יכול לעשות כל צרכיו חוץ לסוכה כל שבעת ימים ולא ישב ויתעכב כלל, ואם כן לפי זה תתבטל מצות ישיבת סוכה כלל, ולא יהיה נעשה רצונו יתברך אשר רצה שנשב ונתעכב בסוכה. על כן על כרחך לא נוכל לדרוש האי 'תשבו כעין תדורו' על אופן זה, והוא מוכרח לישב בה. רק גם בשעה שהוא יושב בה מה לו לעשות בסוכה? על זה בא הדרש 'תשבו כעין תדורו', היינו שיתנהג בה כמו שנוהג בדירתו בעניני צרכיו, וזה אמת וברור בסייעתא דשמיא" (ובהמשך תירוץ נוסף בשם בנו, עיין שם). כלומר, ההגדרה "תשבו כעין תדורו" אינה יכולה להפקיע את מצוות הסוכה, אלא מגדירה כיצד מקיימים אותה. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (ח"ג סי' צג): "והגע עצמך, אדם שיש הרבה פעמים שישן בחצרו תחת כפת השמים משום שנהנה בזה יותר מבבית, הכי יפטר מסוכה משום שמביתו יצא בשביל זה? ואם כן למה אמר רבא 'מצטער פטור מן הסוכה'? היה לו לומר 'מי שנהנה לישב בחצר יותר מבבית והסוכה פטור מן הסוכה'". לדעתו ההגדרה "כעין תדורו" אין פירושה שכל סיבה שבגינה האדם יוצא מביתו מצדיקה גם לצאת מן הסוכה, אלא חובה לגור בסוכה במשך שבעת הימים, ורק סיבה חזקה וצורך משמעותי לצאת מהבית מצדיקים גם יציאה מהסוכה (ולפי זה אסר לצאת לטיול למקום שבו אין סוכה, ובזה יש שחלקו עליו, ואכמ"ל, אך גם לדעת המתירים נראה שהפטור הוא משום שחז"ל פטרו "הולכי דרכים" באופן גורף, ללא תלות בסיבת ההליכה בדרך, ופטור זה אינו שייך למי שנמצא בעיר, כאמור). ולשון הריטב"א (סוכה כו ע"א): "ורבא סבירא ליה דכולי האי לא דרשינן 'תשבו כעין תדורו' שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו, אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית ליה צערא ופסידא - בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו". מסתבר, אפוא, שאדם שנמצא בעיר אינו רשאי לאכול סעודת קבע מחוץ לסוכה גם אם הוא נוהג כך לפעמים בשאר ימות השנה. 2. השאלה האם מותר להגיש אוכל מחוץ לסוכה למי שחייב בה קשורה לכמה סוגיות יסודיות, הן בהלכות "לפני עוור" והן בהלכות סוכה: האם איסור "לפני עוור" נאמר רק על מי שמכשיל את הזולת באיסור, או גם על מי שמכשיל אותו באי-קיום פסיבי של מצוות עשה? דן על כך ב'שדי חמד' (אות ו כלל כו,כו, ח"א דף קמט,א), ומסקנתו שיש איסור גם בהכשלה של אי-קיום-מצווה, על פי התוספות (בחולין ד ע"א ד"ה מצת כותי), שכתבו שמי שמספק לחברו מצה פסולה - שאמנם איננה חמץ, אבל לא נעשתה לשם מצה ואין יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר - עובר ב"לפני עוור". אמנם יש שחילקו: כאשר החבר שוגג, ואתה מספק לו חפץ פסול ומטעה אותו לחשוב שהוא מקיים את המצווה, יש בזה "לפני עוור", משום שב"לפני עוור" יש גם היבט של בין אדם לחברו, והרי הוא רוצה לקיים את המצוות, ואתה מטעה אותו ומכשילו בניגוד לרצונו. אולם כאשר החבר מזיד, ויודע שהוא מבטל כעת מצוות עשה, אין איסור "לפני עוור" בכך שאתה גורם לו את הדבר, מפני שכאן קיים רק ההיבט של בין אדם למקום, ואיסור זה נאמר רק על הכשלה בעשיית איסור ולא על אי קיום מצווה (הרב חיים שמואלביץ, 'שערי חיים' גיטין סי' ל, על פי הריטב"א שלהלן). 3. שאלה יסודית נוספת היא בהלכות סוכה: האם מי שאוכל מחוץ לסוכה נחשב כעושה מעשה אקטיבי של איסור, או רק כמבטל מצווה באופן פסיבי, בהמנעותו מלהיכנס לסוכה? התלבטו בזה האחרונים ביחס לאונן, שפטור ממצוות עשה אבל אסור לו לעבור על איסורים: האם הוא חייב לאכול בסוכה? ההכרעה המקובלת שהוא פטור (כך מצדד השער הציון סי' תרמ סקמ"ח, וראו יביע אומר ח"ד יו"ד סי' כה,ב וילקוט יוסף, ביקור חולים ואבלות, דיני אונן סעיף סג). ראיה לכך מההלכה ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה" גם ביחס למצוות סוכה (סוכה כה ע"א), דהיינו שמותר לעוסק במצווה לאכול מחוץ לסוכה אם הדבר נצרך לשם קיום מצוותו, למרות שאין ספק שגם העוסק במצווה אינו רשאי לעבור איסורים. ממילא, אם נצרף את סברת הרב חיים שמואלביץ הנ"ל, המתיר לגרום לזולת ביטול עשה בידיעתו, לסברה זו שאכילה מחוץ לסוכה היא ביטול עשה באופן פסיבי, יוצא שאין חובה על בעל מסעדה לספק סוכה ללקוחותיו. ושתי הסברות הללו עולות לכאורה מדברי הריטב"א בסוכה י ע"ב. הריטב"א שם הקשה על מעשה המסופר שם, שאחד האמוראים הושיב את אורחיו בסוכה הפסולה לדעת האורחים: "ולא חש דהוי חתיכא דאיסורא לדידהו ויתבי בסוכה פסולה ומברכי התם שלא כראוי והוה כנותן מכשול לפני פקח" (ואין כאן המקום לדון בתירוצו). כמה אחרונים דקדקו מלשונו "ומברכי התם" שהריטב"א חשש ללפני עוור רק מצד העבירה האקטיבית של ברכה לבטלה, ולא מצד העבירה הפסיבית בביטול העשה של ישיבה בסוכה. ומכאן הסיק הרב שמואלביץ הנ"ל שאין לפני עוור במי שגורם לחברו ביטול מצוות סוכה. 4. לענ"ד דקדוק זה מהריטב"א אינו הכרחי, ואפשר שנקט את עניין הברכה לרווחא דמילתא (במהדו' מוסד הרב קוק מצוין שבכת"י יש גרסה אחרת בריטב"א: "ונפקי בסוכה פסולה", במקום "ויתבי", ולפיה משמע קצת יותר שה"לפני עוור" מתייחס גם לביטול מצוות הסוכה). וראיה לאידך גיסא ממה שפסק השו"ע (או"ח סי' קסט ס"ב) שאין לתת אוכל למי שלא יברך ברכת הנהנין. זאת, למרות שהשו"ע עצמו פסק (יו"ד סי' שמא ס"א) שאונן פטור מלברך המוציא (ולא כדעת הכלבו סי' קיד, שחייב בברכת המוציא כי אסור לאכול בלא ברכה, ועיין רש"י ותוס' בברכות יז ע"ב). הפטור של האונן מוכיח שלדעת השו"ע ברכת הנהנין מוגדרת כמצוות עשה, ולא כאיסור אכילה; ואעפ"כ הורה שיש איסור "לפני עוור" בנתינת אוכל למי שלא יברך. ממילא הוא הדין למצוות סוכה, שגם לאחר שהגדרנו אותה כמצוות עשה בלבד ולא כאיסור אכילה מחוצה לה, עדיין יש "לפני עוור" בהכשלת הזולת לאכול מחוץ לסוכה. דיון דומה קיים בשאלה האם מותר למכור כלי שאינו טבול למי שחשוד להשתמש בו ללא טבילה. בשאלה זו דן במנחת שלמה ח"א סי' לה, וכתב שאם נגדיר את איסור השימוש כמסתעף ממצוות העשה אזי מותר למכור לו, אך זאת בהסתמך גם על האפשרות שאולי אדם זה אינו מתכוון להשתמש בו לעצמו אלא לתת את הכלי במתנה (ועיין עוד במנחת שלמה תניינא, סי' סח,ד). אם כן, כאשר האדם עומד לבטל את העשה באופן ודאי אין היתר לזמן לו את ביטול העשה. וכך נקט בפשטות בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' ריב), שיש איסור "לפני עוור" להגיש אוכל למי שחייב לאכול בסוכה (לדעתו כך הדין אפילו בהגשת אוכל לילד קטן, ולא כדעת שער הציון סי' תרמ סק"ח. מחלוקתם עוסקת בקטן בלבד, סביב השאלה האם הוא חייב בסוכה מצד עצמו או שזהו רק חיוב על אביו לחנכו, ולגבי גדול החייב בעצמו אין משער הציון ראיה להיתר). 5. קיים בפוסקים דיון דומה לשאלתכם, בשאלה האם מותר לבעל עסק למכור אוכל למי שידוע שלא יטול את ידיו ולא יברך לפני האכילה ואחריה. זאת, לאור מה שנפסק בשו"ע סי' קסט ס"ב וברמ"א סי' קסג ס"ב שאסור לתת אוכל למי שידוע שלא יברך ולא יטול ידיו. הדעה המקובלת בין פוסקי הדורות האחרונים להקל בזה לבעלי עסקים (עיין פסקי תשובות סי' קסט אות ד), ומעיון בדבריהם נראה לענ"ד שהיתר זה אינו שייך לכאן. מדוע? 6. כידוע, באיסור לפני עוור קיים חילוק בין מצב שבו האיסור תלוי בעזרתי ("תרי עברי דנהרא", כאשר, לדוגמה, העבריין והאיסור נמצאים משני צידי הנהר, ורק ההושטה שלי מצד לצד היא זו שמאפשרת לעבריין לאכול את האיסור), לבין מצב שבו העבריין יכול לעבור על האיסור בלעדי ("חד עברא דנהרא"). במצב הראשון יש איסור "לפני עוור" מדאורייתא (גמרא עבודה זרה ו ע"ב), ובמצב השני רק איסור "מסייע לעוברי עבירה" מדרבנן (רא"ש שבת פ"א סי' א). ולשון הריטב"א (ע"ז ו ע"ב): "כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו - ליתא משום 'ולפני עור', ואף על פי שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו - לא חיישינן. אבל מכל מקום, אי תבע ליה בפירוש לאיסורא, נהי דמשום 'ולפני עור' ליכא, אכתי איכא איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור... ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו, דכל ישראל ערבין זה לזה, וכל שכן שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל". וכך מבואר בירושלמי (דמאי פ"ג ה"א): "רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ - נותן לתוך ידו, ואינו נותן לתוך פיו. בדמאי, אבל בודאי אפילו לתוך ידו אסור. משל חולה, אבל משל רופא אסור. בישראל, אבל בבן נח אפילו בודאי מותר; משל רופא אסור. אם היה אבר מן החי אפילו משל חולה אסור, שלא יבא לידי תקלה". משמע שמדובר גם באופן שהחולה יכול להגיע אל האוכל בעצמו (וכן מבואר בכסף משנה בהל' מעשר פ"י הי"ג), ובכל זאת אסור להביא לו מטבל ודאי, אפילו שלו. 7. לאור הבחנה זו בין "לפני עוור" ל"מסייע" כתבו המקילים לגבי הגשת אוכל למי שלא יטול ידיו ויברך (שו"ת תורת חסד או"ח סי' ה; שו"ת בית יצחק או"ח סי' כט; שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' יא), שהאיסור שהוזכר בשו"ע להגיש מאכל למי שלא נטל ידיו ולא יברך נאמר רק על נתינה בחינם, כי מענק דומה ל"תרי עברי דנהרא", שהרי אלמלא המתנה הוא לא היה עובר על האיסור. לעומת זאת במכירה תמורת כסף, הרי ביכולתו של הקונה לקנות בכסף זה במקום אחר, ואם כן ההגשה לו היא רק "חד עברא דנהרא". ואמנם גם ב"חד עברא דנהרא" יש בדרך כלל איסור דרבנן של "מסייע", כאמור, אבל לגבי אכילה ללא נטילת ידים וללא ברכה ראשונה ניתן להקל יותר, מפני שזהו איסור דרבנן, ויש אומרים שבעבירה על איסור דרבנן אין איסור "מסייע" (עיין פמ"ג או"ח סי' קסג באשל אברהם סק"ב). באשר לחובה לברך ברכת המזון, שהיא מדאורייתא כאשר אוכלים לחם בכמות משביעה, הרי חובה זו מתחילה רק בתום האכילה, והאכילה עצמה איננה איסור מבחינה זו, ונמצא שלא הגשתי לו איסור. ויש שצירפו להיתר זה שיקולים נוספים, שאולי פלוני, שנדמה לך שלא יברך, בכל זאת יברך. 8. כאשר נשווה את השיקולים הנ"ל לנדון שלנו, אכילה מחוץ לסוכה, נמצא שהיתר זה אינו שייך: אמנם הקונה יכול לקנות פיצה במקום אחר, או לאכול לחם בביתו, ואם כן לכאורה אין כאן "תרי עברי דנהרא" ואין "לפני עוור" מדאורייתא, ומכל מקום קיים איסור "מסייע" מדרבנן, שהרי הוא מבטל מצוות עשה מדאורייתא של אכילה בסוכה. בפרט בהתחשב בעובדה שהאכילה מחוץ לסוכה היא איסור מיידי: הלקוח יושב ליד השולחן בפיצריה ללא סוכה, אתה מגיש לו את הפיצה ואין שום ספק שכעת הוא יאכל ללא סוכה. 9. קיימת שיטה בפוסקים ולפיה ניתן לכאורה להקל בנדון דידן. בתשובות הרא"ם (ר' אלכסנדר סנדר מרגליות, סי' נג) חידש חידוש גדול, שכאשר מוכרים איסור שניתן להשיגו במקום אחר (וממילא אין בו איסור "לפני עוור", כי זהו "חד עברא דנהרא") אין בו משום "מסייע". והטעם, שאיסור הסיוע נאמר דווקא כאשר אני מסייע לעבריין בגופי או בממוני, אבל כאשר מכרתי את האיסור לעבריין, וכעת כבר אינו שלי והוא עושה בו כחפצו, אינני נחשב כמסייע. לפי חידוש זה הסביר את שיטת הראשונים המתירה למכור לגוי חפצי עבודה זרה כאשר הוא יכול להשיגם במקום אחר (כמובא ברמ"א ביו"ד סי' קנא ס"א). הש"ך (שם סק"ו) הסביר את טעמה של שיטה זו, שאיסור "מסייע" מדרבנן נאמר רק כלפי עבריין ישראל ולא כלפי גוי, אולם הרא"ם מסביר זאת אחרת, שבמכירה אין משום "מסייע", מאחר שכבר אינו משלי; והסכים עמו המהרש"ם (ח"ו סי' יא וח"ח סי' רכ). 10. לענ"ד שיטה זו מוקשית מאוד. ההיתר ברמ"א שם מוקשה לכאורה מהמשנה בעבודה זרה פ"א מ"ה, האוסרת למכור לגויים דברים שמשתמשים בהם לעבודה זרה, ודחוק מאוד להעמידה דווקא באופן שאין לגויים דרך אחרת להשיג את הגויים הללו (כפי שהעירו הגר"א ביו"ד סי' קנא סק"ח, והפתחי תשובה שם סק"א). על כרחנו יש לומר אחת מן השתיים: או שאסור לסייע לגויים אפילו ב"חד עברא דנהרא"; או שהיכולת להשיג במקום כלשהו עדיין נחשבת כ"תרי עברי דנהרא", ורק גוי שכבר יש ברשותו מאותו הסוג שהוא רוצה לקנות כעת הרי זה "חד עברא" (וכך מצדד המשנה ברורה סי' שמז סק"ז). ובאמת, דברי הרמ"א שם, שמותר למכור לגוי כאשר הוא יכול להשיג את הדבר במקום אחר, אינם מפורשים במקורו בראבי"ה (סי' אלף נא). אדרבה, הראבי"ה כתב שם שההיתר הוא רק כאשר החפץ האסור כבר נמצא ברשות הגוי, אלא שהוא מחפש לקנות פריט נוסף. ואכן, ברמ"א (בדרכי משה שם) מבואר שהכרעתו להקל כשיטה זו היא רק בצירוף הסברה שהנוצרים בימינו אינם עובדי עבודה זרה, מאחר שלדעתו אינם מוזהרים על "שיתוף". אם כן אין זו הכרעה לקולא בגדרי "לפני עוור", שכל דבר שניתן להשיגו נחשב כבר כ"חד עברא" ושמותר לסייעו באופן זה (וכן מבואר בפמ"ג יו"ד סי' סה, שפתי דעת סקי"א). על עיקר הסברה שאין איסור "מסייע" במכירה יש להקשות מהרמב"ם (הל' מעשר פי"א ה"א) הכותב: "אסור למכור את הדמאי לעם הארץ או לשלוח לו דמאי, מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור, אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמידי חכמים, שאין תלמיד חכם אוכל עד שיעשר". ומקורו במשנה (דמאי פ"ב מ"ב ופ"ג מ"ג) האוסרת למכור דמאי. האיסור למכור אינו נובע מחיובו של החבר להפריש, שהרי לחבר מותר לשלוח (וראה דברי ר' יוסי בדמאי פ"ג מ"ג), אלא מהאיסור להכשיל את עם הארץ. והרי אין כל ספק שרוב הציבור בימי חז"ל היו עמי הארץ, ואם כן עם הארץ הקונה מהחבר היה יכול בקלות לקנות את הדמאי במקום אחר. מכאן שהאפשרות לקנות במקום אחר (מיהודי עכ"פ) איננה מפקיעה את איסור "מסייע". ומעיון בדברי הפוסקים נראה שלענ"ד שרובם ככולם לא קיבלו את סברת הרא"ם (הן הרמ"א ונושאי כליו, כגון הש"ך ופמ"ג הנ"ל, והן בפוסקי זמננו, עיין שבט הלוי ח"ב סי' סב ויחווה דעת ח"ג סי' סז, וראה גם באריכות בשו"ת מענה אליהו סי' סו). בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' פג) ובנין ציון (סי' טו) ומשיב דבר (ח"ב סי' לא) כתבו אמנם שמכירת איסור איננה בגדר "מסייע", אך זאת מטעם אחר, שהסיוע אינו בשעת העבירה והקונה אינו אומר במפורש שרצונו לעבור. שיקול זה אינו מתאים למקרה כאן, כאשר הלקוח יושב ליד שולחן מחוץ לסוכה ומבקש לקבל את מנתו שם. 11. סיכום הדברים: ההולכים ברחוב העיר ורוצים לאכול סעודת קבע חייבים בסוכה, גם אם דרכם לאכול לפעמים ברחוב בשאר ימות השנה. ממילא, כאשר הם אוכלים מחוץ לסוכה הם מבטלים מצוות עשה. מסתבר שאיסור "לפני עוור" ו"מסייע לדבר עבירה" קיים גם בסיוע לאדם שמבטל מצוות עשה. כאשר האדם יכול לעבור על האיסור בלאו הכי, ואתה רק בגדר "מסייע", יש שהקלו כשמדובר באיסור דרבנן (נטילת ידים וברכת הנהנין), אבל כאן אנו עוסקים באיסור תורה. כמו כן, הסברה שמכירה איננה "סיוע" מוקשית. לכן, כאשר מדובר על איסור ודאי, כשלקוח יושב ומצפה שתגיש לו את הפיצה לשולחנו שמחוץ לסוכה, אינני רואה דרך להתיר זאת. 12. מלבד זאת, יש כאן אלמנט של פרהסיא ולענ"ד יש בזה צד של חילול השם, בכך שמתעלמים ממצוות סוכה ומבטלים אותה בידיים.