שלום הרב, כתוב בילקוט מעם לועז סיפור על שני תלמידים שלמדו סוגיה קשה עם רבם, ולאחר הלימוד תלמיד מסוים אמר "עשתה אותנו ההלכה הזאת כמו חזיר עייף", והתלמיד השני אמר "כמו גדי עייף", וכתוב שם שהרב בגלל שהוא שמע שהתלמיד הראשון דימה את ההלכה לחזיר שוב אותו רב לא דיבר עם אותו תלמיד, והרב ידע שמהתלמיד שאמר כמו גדי עייף ייצא תלמיד חכם וממנו לא יצא כלום וכך אכן היה. שאלתי היא, דבר ראשון הרי ברור שאם אותו רב התייחס ככה לתלמיד שלו ולא ידבר איתו אז איך אפשר לצפות שאותו תלמיד יצא תלמיד חכם? דבר שני איך רב יכול להתנהג ככה? איפה קירוב הלבבות? איפה ההסברה בדרכי נועם? הוא יכל להסביר לו בצורה יפה שחשוב לדבר בלשון נקיה ואז אולי גם ממנו היה יכול לצאת תלמיד חכם. אז מדוע הוא עשה זאת? באותו הקשר יש סיפור נוסף על אדם שאמר בלימוד לפני איזה רב, אולי רש"י לא כל כך דייק? אותו רב סובב מיד את הפנים שלו מאותו אדם ולא הסתכל עליו, כי אסור להסתכל בפני רשע. גם כאן עולה אותה השאלה של מה זה ההתנהגות הזאת של רב גדול? איפה קירוב הלבבות? איך הוא כבר הופך תלמיד בישיבה לרשע בגלל משהו שהוא אמר(שאני מאמין שהוא לא התכוון לפגוע, אלא אמר זאת מאי ידיעה). אשמח לתשובה ואם אפשר כמה שיותר מפורטת שבאמת תרגיע אותי, כי באמת קשה לי להבין את הסיפורים הללו. ואם אפשר גם את המקורות לתשובה. תודה רבה!

ב"ה שלו' ראש לכל - כבר כתבו הגאונים שאין מקשים על דברי אגדה, "אומדנא" הם, ואינם מעלים ואינם מורידים; שנית - יתכן שזה רק חלק מהתמונה; כלומר יתכן שהיה רקע נוסף ומוקדם לאותן הנהגות; שלישית - לא מעט פעמים מדובר בהתייחסות נקודתית שהייתה מתאימה לאותו רב ולאותו תלמיד, ואינה בהכרח הנחייה לדורות, לרבנים ותלמידים אחרים, ולמקרים אחרים; רביעית - פעמים שבאמת נדרשת והכרחית "שמאל דוחה", למשל בעבריין להכעיס, במזיד, חילול השם וכדו'; חמישית - יתכן שהדבר היה נצרך כדי לחנך ולהורות לאחרים, והיה בזה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ועוד ועוד. בברכה