ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תחושה של שמחה בשנת אבל | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ב שבט תשע"ח

תחושה של שמחה בשנת אבל


הרב שמואל אריאל

שאלה:
מה מקומה של השמחה בעבודת ה’ לאדם שנמצא בשנת אבל על הורה?
האם באופן כללי מותר לשמוח ולהיות במצב רוח טוב כל עוד מקפידים על דיני אבילות ה"יבשים", או שיש בכך פגיעה בכבוד הנפטר?

תשובה:
שלום וברכה!

מותר לאדם בשנת האבל להיות במצב רוח טוב, וכן מותר לו לעסוק בפעילות של עונג והנאה; האיסור הוא לעסוק בעניינים מובהקים של שמחה, כמו שמיעת מוזיקה שמחה או השתתפות באירועים משמחים.
לגבי היחס שבין דיני האבלות ובין מצב רוחו הפנימי של האדם: נראה שבהלכות אלה אין הכוונה שמעשי האבלות יהיו חיצוניים בלבד. דיני האבלות אמורים להשפיע גם על תחושתו והרגשתו של האדם – בתקופה זו הוא אמור להצטער על הפטירה, ולכל הפחות לזכור את הנפטר ולהתבונן במשמעות המוות. אך אין הוא אמור להיות עצוב ומדוכא בכל התקופה הזו, ומותר וראוי שיהיה במצב רוח חיובי.

הרחבה ומקורות:

ראשית, יש לדון בשאלה העקרונית של היחס בין מעשי האבלות ובין תחושתו הפנימית של האדם:
ישנם מקורות שמהם עולה בפשטות שדיני האבלות הם רק מעשים חיצוניים הבאים לבטא את כבוד הנפטר, ואין כל עניין שהאדם ירגיש צער וכאב. כך כותב רש"י בסוכה כ"ה א – הגמרא שם מגדירה את הטירדה של האבל בימי אבלותו כטירדה של רשות ולא כטירדה של מצוה, ורש"י מסביר: "שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער". וכעין זה ברש"י כתובות ו' ב (ד"ה "ואביי"): "שאין צערו מצוה, אף על פי שאבילותו מצוה". דברים אלה מובאים בכמה פוסקים במשמעות זו, שמפרידה בין תחושתו הפנימית של האדם ובין מעשי האבלות החיצוניים – המעשים נועדו לבטא את כבוד המת כלפי חוץ, ואין זה קשור בהכרח לתחושה הפנימית של האדם (עיין למשל ילקוט יוסף אבלות, מילואים אות ח'; אגרות משה או"ח ה', סימן ל"ז אות ב').
כנגד זה, יש שהביאו מקורות שמהם עולה שההלכה מצפה מן האדם לחוש צער וכאב על הפטירה. מקור בולט בעניין זה הוא הגמרא במועד קטן בבלי כ"ז ב: "שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת". מכאן עולה בפשטות, שלפחות בתחילת האבלות מצופה מן האדם לבכות ולהצטער, ולא רק לנהוג במנהגי אבלות מעשיים בלבד. יש שתירצו זאת באופנים שונים, שעל פיהם אין מכאן ראיה לכך שהאדם אמור להצטער (עיין בערוך לנר בסוכה שם – מפרש שזו רשות ולא מצוה; אגרות משה הנ"ל – מפרש שהבכי הוא ביטוי של כבוד המת). אך אחרים למדו מכאן שהאבל צריך להצטער ולכאוב על אובדן קרובו, ולא רק לנהוג במנהגי אבלות חיצוניים (עיין למשל מאירי במועד קטן שם; שו"ת רדב"ז ג', תקנה).
יש שכתבו שדברי רש"י שנויים במחלוקת, והציעו דרכים אחרות להסביר את דברי הגמרא שהגדירה את האבלות כ"טירדא דרשות" (עיין שיעורי הרי"ד סולובייצ'יק בסוכה שם; ועיין גשר החיים חלק ב', פרק ט"ו, סעיף א' אות ה').
פוסקים אחרים קיבלו בעיקרון את דברי רש"י, אך פירשו אותם באופן מצמצם. כך למשל כותב הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (תניינא, סימן פ"ז) שחלק מחובת האבלות היא להצטער על המת ולא רק לעשות "הצגה" חיצונית, ורק אין צריך להצטער צער גדול מאד שעליו מדברת הגמרה במסכת סוכה (ועיין כעין זה בדברי הרב קרליץ, חוט שני תר"מ, ז).
עוד יש להוסיף בהקשר זה את דבריהם של כמה ראשונים (עיין למשל ברמב"ם הלכות אבל י"ג, יב; ספר החינוך מצוה רסד), שחלק ממטרת האבלות היא להביא את האדם להתבוננות במשמעות הפטירה ומתוך כך במשמעות המוות והחיים בכלל. על פי זה, גם אם נאמר שאין חובה על האדם להצטער, עדיין דיני האבלות אינם מעשים חיצוניים בלבד, אלא הפעולות המעשיות נועדו להשאיר בתודעת האדם את המאורע של הפטירה ולעורר אותו להתבונן במשמעותו של מאורע זה.
יש להעיר עוד, שלגבי אבלות שנה (לאחר השלושים) ייתכן שיש יותר מקום לנקוט כדברי רש"י, שהאבלות נועדה לכבוד הנפטר בלבד. שכן תקופת האבלות הזו של י"ב חודש נובעת מדין כיבוד אב ואם (עיין ש"ך יו"ד שמ"ד, ט), ולפיכך יש מקום לומר שמהותה היא הכבוד בלבד.

לגבי השאלה הספציפית של תחושת מצב רוח טוב ושמחה פנימית של האדם – נראה שעל פי כל הדעות אין בכך איסור בשנת האבל. האיסורים המופיעים בדברי הפוסקים הם על מעשים מובהקים של שמחה, כגון שמיעת מוזיקה שמחה או השתתפות באירועים של שמחה או צחוק (עיין למשל שו"ע יו"ד שצ"א, ב-ג; שם ש"פ, כה), אך אין איסור על האדם ליהנות ולהרגיש טוב בתקופה זו. כך למשל, מותר בשנת האבל לצאת למסעדה או לטיול בחיק הטבע, למרות שהאדם נהנה מכך ("מעולם ועד עולם" ל"ג, סא), וכמובן מותר לאכול ממתקים, לקרוא ספר מהנה וכדומה, אף שהדבר נותן לאדם הרגשה טובה.
דין שקרוב לעניין זה הוא המופיע בשו"ע שצ"א, א, שאין לאבל להשתעשע עם תינוק בימי השבעה, כדי שלא יבוא לידי שחוק. אולם יש לשים לב שדין זה נאמר דוקא בימי השבעה, ולא לאחר מכן (עיין גם בלבוש שם, א; ערוך השולחן שם, ב). יש שכתב ששחוק קולני אסור גם לאחר השבעה, אולם "פנים שמחים ושוחקים אין זה בכלל האיסור" (פני ברוך פרק כ', הערה ב'), והיינו כדברינו, שהרגשה טובה ותחושת שמחה לא נאסרה.
[לגבי אבלות של י"ב חודש ניתן להוסיף עוד נימוק, שכן אבלות זו תלויה ברצונם של ההורים (עיין ש"ך הנ"ל), ומסתבר שכל הורה מוחל על כבודו בעניין זה, ואינו מעוניין שילדיו יחיו באווירה מדכאת במשך שנה שלמה. אך כאמור, נראה שתחושת שמחה כזו לא נאסרה כלל, לפחות לא אחר השבעה.]

מן השמים תנוחמו!


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il