ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלכודת עכברים בשבת | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ו אב תשע"ח

מלכודת עכברים בשבת


הרב עזריה אריאל

שאלה:
האם מותר להניח מלכודת עכברים בשבת?


תשובה:
לשואל, שלום וברכה!

לענ"ד אין להניח מלכודת עכברים בשבת, אלא אם כן נוכחותם בבית גורמת לצער גדול, כגון היסטריה, או חוסר יכולת לישון או לאכול, או כאשר יש חשש שהעכבר ינשוך תינוק.

הרחבה:
1. במשנה (שבת פ"א מ"ו) מבואר שאסור לפרוס מלכודת לבעלי חיים בשבת. מופיעה שם מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם מותר לפרוס מלכודת ביום ששי סמוך לשבת: לדעת בית שמאי הדבר אסור אע"פ שהאדם לא עושה שום דבר בשבת, מפני שלדעתם יש איסור "שביתת כלים", שגם המלכודת לא תפעל בעצמה בשבת. ולדעת בית הלל, והלכה כמותם, אין איסור שהמלכודת תפעל בשבת, אם האדם לא עשה בשבת שום דבר. ממילא, כאשר האדם פועל בשבת עצמה הדבר אסור, אע"פ שהוא רק מניח מלכודת והיא זו שתופסת את בעל החיים.
2. בפוסקים יש דיון האם זהו איסור דאורייתא או גרמא בלבד. מחד, האדם רק מניח את המלכודת והיא פועלת מעצמה. מאידך, מכיוון שמקובל לצוד באמצעות מכשיר וזוהי דרך המלאכה, יש מקום להחשיב את הדבר כמלאכה בידיים, כשם שהאופה בתנור חייב, וכן הזורה בעזרת הרוח (עיין בבא קמא ס ע"א). כמה ראשונים נקטו שפריסת מצודות אסורה בשבת רק מדרבנן, אלא אם כן בעל החיים נלכד מיד (תוס' שבת יז ע"ב ד"ה אין פורסין, תוס' הרא"ש שם, רשב"א ור"ן; ובמאירי שם: "והרי אפילו פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת, הואיל ומאליהן הן באות"). ובאחרונים יש שתמהו על דבריהם (שפת אמת שם; חזון איש, מועד, סי' לו סק"א וסי' לח סק"א, ורצה לפרש את תוס' אחרת מהמפורש בשאר הראשונים). מהרשב"א שם משמע שהפטור בשבת הוא אפילו במקרה שמן הסתם בעלי החיים ילכדו תוך זמן קצר, ואין חיוב אלא בלכידה מיידית (וכן דקדק מתוס' בשו"ת בית אפרים או"ח סי' כ, אך עיין שם בצל"ח, שכתב להיפך, שבאופן זה גם לדעת תוס' הוא איסור דאורייתא).
לשון התוספתא (שבת פי"ב ה"ה): "הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, אף על פי נכנסין לתוכה - פטור; לבהמה חיה ועוף, אם נכנסין לתוכה - חייב". מה פשר המילים "על גבי בהמה", ומה ההבדל בין הרישא לסיפא? בחסדי דוד פירש שברישא מדובר על הנחת המצודה מעל בעל החיים, באופן שאין זה סביר שייכנס אליה, ולכן הוא פטור; ולפי פירושו משמע שאם פרס אותה באופן שסביר שתיכנס - הרי זה חייב, גם אם לא נכנסה מיד. אולם בתוספתא כפשוטה פירש אחרת, ש"על גבי" היינו: בשביל, כלומר, הוא רוצה ללכוד אותם ואעפ"כ הוא פטור, כי אין לפניו כרגע חיה מסוימת העומדת להיכנס, ורק "לבהמה חיה ועוף" מסוימים שעומדים להיכנס כעת הרי זה חייב.
3. הצבת מלכודת לעכברים קלה יותר משאר בעלי החיים, מסיבה אחת או שתיים:
א. לדעת רוב הפוסקים, איסור הצידה מן התורה מתייחס לצידה לשם שימוש בבעל החיים שניצוד. לעומת זאת צידה לשם התגוננות מפניו וסילוקו מן הבית היא "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שלדעת רוב הפוסקים אסורה מדרבנן בלבד.
ב. איסור הצידה מן התורה מתייחס לבעל חיים שמקובל לצוד אותו ("מינו ניצוד"), ואילו צידת בעל חיים שלא מקובל לצוד אותו, אפילו אם הפעם צדים אותו לשם שימוש בו, אסורה רק מדרבנן (סי' שטז ס"ג ומשנ"ב סקי"ב). לעניין זה, בימי קדם עכבר נחשב "מינו ניצוד" (שבת פי"ד מ"א ושו"ע סי' שטז ס"ח), ובאחרונים דנו האם הגדרה זו עדיין תקפה בימינו. בחיי אדם (כלל ל ס"ז) כתב: "עכבר שהוא דבר שבמינו ניצוד, דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן, ולכן אף על גב שבמדינתנו אין משתמשין בעורן, לרמב"ם חייב...", ומשמע שבאופן עקרוני הגדרת "מינו ניצוד" תלוית זמן, אלא שלדעתו די בכך שיש מקומות מסוימים שעדיין צדים אותו בימינו כדי להגדירו "מינו ניצוד" גם למדינות שבהם הדבר אינו מקובל כלל. לעומת זאת בנזירות שמשון (על המג"א סי' שטז סק"ט) כתב שבימינו העכבר "אין מינו ניצוד" (אלא שהוא מתבסס על דברי הר"ן על הרי"ף בשבת לח ע"ב, ששמונת השרצים הם "מינו ניצוד" כי אינם מזיקים, וכל מי שצד אותם צד לצורך שימוש בהם, ועל זה כתב בנזירות שמשון שטעם זה "לא שייך בעכברים שלנו". אולם הרש"ש בשבת קז ע"א הביא מקורות מחז"ל על הנזק מעכברים והנוהג לצוד אותם).
דיון דומה מצאנו לגבי נחש. מהמשנה בעדויות פ"ב מ"ה נראה שהוא מוגדר כ"מינו ניצוד", למרות שרק מומחים מנצלים אותו והשאר צדים רק כדי להינצל ממנו, וכן דעת רוב הפוסקים (עיין סי' שטז ס"ז ושעה"צ סקל"ז). אולם הביאור הלכה (שם ד"ה נחשים) כתב בדעת הרמב"ם שהצידה לפעמים לצורך רפואה אינה מחשיבה את הנחש כ"מינו ניצוד".
4. המגן אברהם (סי' שטז סק"ט) ובעקבותיו פוסקים רבים, בהם הבן איש חי (וארא שנה ב אות ז) והמשנה ברורה (שם סקי"ח) והשמירת שבת כהלכתה (פכ"ה ס"ז), אסרו להניח מלכודת בשבת ללכידת עכברים. נראה מדבריהם שאפילו אם נניח שזוהי גרמא בלבד ואיסור דרבנן (שכן זוהי מלאכה שאינה לגופה) הרי זה אסור.
אולם יש אחרונים שפקפקו בדברי המגן אברהם. בנהר שלום שם כתב שלפי הדעה המקובלת שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אם כוונת מניח המלכודת רק להסיר נזק הדבר מותר. הוא מדקדק מתוספות הנ"ל, שהאיסור להניח בשבת הוא רק מחשש שהחיה תילכד מיד ויהיה איסור דאורייתא, מה שאין כן כשכוונת הצייד מראש מונעת חשש כזה; אך למעשה אפשר להבין מדבריו שחשש לדעת הרמב"ם שמלאכה שאצ"ג אסורה מדאורייתא. כיוצא בזה ראיתי מובא בשם הגהות רעק"א על השו"ע (הגהה שנדפסה במהדורת 'הדרת קודש', תשס"ח), שפקפק על איסורו של המג"א: "וצ"ע קצת דהא אין במינו ניצוד", ומכיוון שמצטרף לכך השיקול שיש רק ספק שמא ילכד מיד כשמעמיד את המלכודת "מנא לן דאסור?". אלא שהפשטות שבה נקט רעק"א שאין במינו ניצוד מעוררת תימה, וכי עד כדי כך היה פשוט לו הדבר כנגד הגמרא והשולחן ערוך, ואף לא טרח להוסיף "בזמן הזה" וכדומה. ולפיכך מסתבר בעיניי כפירוש בעל 'אמרי יצחק' (שבת ח"ב עמ' שעג) שכוונת רעק"א לומר שאין צדים אותו לשם שימוש בו, דהיינו כסברת הנהר שלום.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה שבת ח"ה עמ' קיח) התיר את הדבר לגמרי: לדעתו פריסת מלכודת נחשבת גרמא בלבד, ולא מעשה בידיים. ומאחר שמדובר באיסור דרבנן, מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש להתיר גרמא באיסור דרבנן. יש להעיר שבמקומות אחרים נראה מדברי הרב עובדיה שגרמא אסורה אפילו באיסור דרבנן (עיין ביביע אומר ח"ג או"ח סי' יז אות יט וח"ד או"ח סי' לד אות לו, שהתיר גרמא בדרבנן רק בצירוף היתר נוסף), וכך מוכח מדברי הרמ"א (סי' שלד סכ"ב) שהתיר כיבוי דליקה ע"י גרמא רק בצירוף השיקול של הפסד כספי; ואין כאן המקום להאריך בדעת השו"ע בעניין גרמא. בילקוט יוסף (סי' שטז סי"ב) אסר להניח מלכודת לצוד עכברים, וכשיטתו (ילקוט יוסף שבת ח"ה, דיני גרמא בשבת סעיף יט) לאסור גרמא אף באיסור דרבנן.
5. למעשה, לענ"ד יש להקל כאשר יש בזה צער גדול, מאחר שמצינו שצידה האסורה מדרבנן הותרה במקום צער (סי' שטז ס"ט ומשנ"ב ס"ק לז). אמנם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז, בסופו) כתב שהיתר זה נאמר רק בצער פיזי, דהיינו כאב ממשי, ולא בעגמת נפש, אפילו גדולה. אולם יש מקום להבחין בין צער גדול על דבר שכבר אירע, כגון רכוש שכבר נשרף, לבין בהלה ופחד מן העתיד להיות, כפי שקורה לאנשים רגישים כשיש עכבר בביתם. וראה כעין זה בפתח הדביר (סי' רעו סק"ז, הובא בכף החיים שם סקל"ד), שכתב בשם 'שבת של מי' שכאשר ידוע שיהיה ליקוי חמה בשבת מותר לומר ביום ששי לגוי שידליק נר בשבת לפני הליקוי, כי במקום צער לא גזרו חכמים, כאשר "איכא הרבה פחד והדמיון פועל". ומאחר שיש אחרונים שצידדו להקל במלכודת אפילו בלא צער מיוחד (רעק"א ונהר שלום), וגם יש סברה שבימינו העכברים אינם "מינו ניצוד", מסתבר להקל עכ"פ במקום צער גדול לגוף או לנפש. וראה גם במאמרו של הרב יחיאל שטרנברג 'צידה ונטילת נשמה בשבת' ('ישורון' טז עמ' תר-תרד) שהתיר כנ"ל כשיש בהלה, והביא (עמ' תרב) מקורות נוספים לדמות צער הנפש לצער הגוף מהרמ"א בסי' שיז ס"א והגר"א שם.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il