ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
שאל את הרב הלכה זמני התפילה והיום

שבת בניו זילנד – איך המנהג יכול להכריע את ההלכה?

שאלה
תודה לך על התשובה הקודמת. לגבי שתי השיטות העיקריות, שיטת החזון איש ושיטת הרב טיקוצ'ינסקי - לא ברור לי איך ניתן לבחור בין השיטות, גם בהתחשב במנהג הקדום של המקום. אם אכן בוודאי ששבת נופלת באחת מהימים, ואף שיטה לא יכולה לבחור באיזה יום זה אלא היא רק מצביעה על היום הנכון שהוא השבת מבחינה אובייקטיבית, אז אם למשל הקדוש ברוך הוא נוקט בשיטת החזון איש, אז שיטת הרב טיקוצ'ינסקי לא נכונה, ואם הקדוש ברוך הוא נוקט הפוך, אז השיטה של החזון איש לא נכונה. לכן יש כאן ספק, ומכיוון שמדובר על מצוות שבת, הספק הוא מדאורייתא. לפי זה, האם לא היה ראוי לשמור את שני הימים? אחרת יכול להתרחש מצב שאדם שגר בניו זילנד כל החיים, אינו שומר כל חייו אפילו שבת אחת, למרות כוונתו הטובה.
תשובה
שלום וברכה! השאלה שאתה מעלה היא שאלה יסודית בכללי הפסיקה, והיא נוגעת לא רק למחלוקת הזו, אלא להרבה מאד מן המחלוקות שקיימות בין הפוסקים ובין עדות ישראל. שהרי לכאורה בכל מחלוקת ניתן לטעון את הטענה הזו, שאם הקב"ה נוקט בשיטה א' הרי ששיטה ב' אינה נכונה, וכן להפך. העובדה שבני קהילה מסויימת נוהגים כאחת הדעות אינה מהווה הוכחה שהשיטה הזו צודקת, ואם כן, כל עוד אין בין השיטות הכרעה על ידי ראיות והוכחות, עלינו להתייחס אל המחלוקת כספק דאורייתא ולהחמיר כשתי הדעות. אף על פי כן, אנו מוצאים בהלכה שיש צידוק לעניין זה, שבני מקום מסויים רשאים לנהוג כאחת מן הדעות במחלוקת למרות שאין בה הכרעה. נביא ראיות לקיומו של עיקרון זה, ולאחר מכן ננסה להסביר את טעמו. בכמה מקומות (פסחים נ"א א, חולין י"ח ב) מספרת הגמרא על מחלוקות בהלכות כשרות (בדיני דאורייתא, כגון שחיטה ואיסור חֵלֶב) שבהן לא היתה הכרעה ברורה, ובפועל נהגו בארץ ישראל באופן אחד ובבבל באופן אחר. לעיתים אף היו בכך חילוקי מנהגים בין מקומות שונים בבבל, והגמרא מתבטאת על כך (חולין שם) "נהרא נהרא ופשטיה" – לכל נהר יש את המסלול שלו. כלומר שיש לגיטימציה לשינויי המנהגים, ולמרות שהדבר שנוי במחלוקת ואין הכרעה, במקום שנהגו להתיר מותר לאכול את הדבר ואין הם צריכים לחשוש לדעה האוסרת. ביטוי חריף לכך מופיע בגמרא במסכת שבת (ק"ל א) העוסקת במחלוקת לגבי ברית מילה שמתקיימת בשבת: לדעת ר' אליעזר מותר לחלל את השבת לכל צרכי המילה. אם למשל אין סכין במקום שבו נמצא התינוק, מותר להביא סכין מרשות לרשות, ואף מותר לכרות עצים ולהדליק אש ולייצר סכין בשבת. לעומת זאת, לדעת חכמים מותר לחלל את השבת רק בפעולת המילה עצמה ולא בפעולות אחרות. אם למשל אין סכין לצורך המילה, אין לחלל את השבת כדי להשיג סכין והמילה תידחה ליום ראשון. דעתו של רבי אליעזר היתה דעת יחיד, ולדעת חכמים מי שעושה כך עובר עבירה חמורה של חילול שבת. אף על פי כן, מספרת הגמרא שבקהילתו של ר' אליעזר נהגו כמותו. הגמרא אינה רואה בכך פסול, ואף מספרת שבני קהילה זו אף זכו לשכר מן השמים על כך שהידרו במצוות מילה. הפוסקים מביאים מקורות אלה כתקדים, ולומדים מהם את העיקרון שבני קהילה יכולים לקבל על עצמם את פסיקתו של פוסק כלשהו, ומותר להם ללכת אחריה גם כאשר מדובר בקולא בדין דאורייתא. למרות שהם יודעים שדעה זו שנויה במחלוקת בין הפוסקים, אין הם צריכים לחשוש לספק דאורייתא, אלא מותר להם לנהוג על פי פסיקת הפוסק שקיבלו עליהם. (עיין למשל שו"ת הרשב"א חלק א' סימן רנ"ג; חזון איש שביעית כ"ג, א.) מעבר למקורות מסויימים בגמרא ובפוסקים המתייחסים לעניין זה במפורש, הרי כאשר נתבונן, בעצם עניין זה מהווה אבן יסוד בהלכה, וחלק גדול מן הפסיקה מבוסס על כך. שהרי בין הפוסקים הקדמונים ישנן מחלוקות רבות שאין בהן הכרעה ברורה וחד משמעית. אילו היינו מתייחסים למחלוקות אלה כ"ספק דאורייתא", היו כל עדות ישראל מחוייבות להחמיר בכל מחלוקת כזו ולחשוש לכל הדעות. כמובן, בפועל איננו נוהגים כך, אלא כל קהילה הולכת אחרי פסיקתו של הפוסק המקובל עליה, בין להקל ובין להחמיר. כך למשל, הספרדים הולכים אחרי ר' יוסף קארו, האשכנזים אחרי הרמ"א והתימנים אחרי הרמב"ם. למרות שכולנו מודעים לכך שבעניין פלוני ישנה מחלוקת בין הפוסקים, בכל זאת בני עדות מסויימות מקילים בכך ללא חשש, משום שהפוסק שאחריו הם הולכים הכריע בכך לקולא. כמובן, יש בעניין זה הגדרות מסויימות, מתי ובאיזה אופן ניתן ללכת אחרי פסיקתו של פוסק מסויים; אולם עצם העיקרון הוא נכון, ורווח רבות בהלכה. מהו באמת הטעם לדבר? מדוע באמת איננו מחוייבים להתייחס לכל מחלוקת כספק דאורייתא ולהחמיר ככל הדעות? ניתן לומר שהדבר נובע מכך ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת". בהלכה ישנן מחלוקות מרובות מאד, ואם בכל מחלוקת נצטרך לחשוש לכל הדעות יהיה קשה מאד לקיים את התורה. (יש לשים לב, שאם נלך על פי התפישה שכל מחלוקת מהווה ספק דאורייתא, נצטרך לחשוש לא רק לדעות המפורסמות שנהוגות כיום בעדות ישראל השונות, אלא גם לדעות הלכתיות שכלל אינן נהוגות כיום, שהרי עצם העובדה שדעות מסויימות התקבלו במנהג ישראל ואחרות לא, אינה דרך הכרעה לגיטימית על פי תפישה זו.) כך למשל, אם נחשוש לכל שיטה בדיני כשרות, מגוון המאכלים הכשרים יהיה מצומצם ומחירם יהיה גבוה. אם נחשוש לכל שיטה בהלכות תפילין, כל יהודי יצטרך להניח גם תפילין של רש"י וגם תפילין של רבנו תם, וכן תפילין נוספות על פי שיטות אחרות בראשונים. דוגמה קיצונית: בין הראשונים ישנן דעות שונות לגבי אופן חישוב שנות השמיטה – אם נחשוש לכל השיטות, נצטרך לשמור כמה שנות שמיטה רצופות. (לכאורה יש לדחות דוגמה זו, שכן שמיטה בזמן הזה דרבנן, וספק דרבנן לקולא; אך יש לשים לב, שגם בעניין זה ישנה מחלוקת, האם שמיטה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן...). משום כך קבעה התורה שיכול אדם או קהילה לעשות להם רב וללכת אחרי פסיקותיו, ואם עשו כך הרי הם פטורים מלחשוש לשיטות אחרות שקיימות בפוסקים. באופן מהותי יותר ניתן להסביר את הדבר על פי דברי חז"ל הידועים (עירובין י"ג ב): "אלו ואלו דברי אלקים חיים הן". בשאלתך טענת שאם הקב"ה נוקט כדעה א' הרי דעה ב' אינה נכונה, וכן להפך; אולם על פי דברי הגמרא הללו אין זה כך. כאשר ישנה מחלוקת בהלכה בין חכמים, כביכול הקב"ה אינו נוקט דוקא כאחת מן הדעות, אלא שתי הדעות מבטאות אמת אלוקית. כך כותב הריטב"א בפירושו לגמרא זו, שלגבי פרטים רבים בהלכה הקב"ה לא מסר למשה רבינו הלכה קבועה וחתוכה, אלא הראה לו שבעניין זה יש פנים לכאן ולכאן, ולפיכך אין מקום להכריע בכך הכרעה חד משמעית, ומה שיכריעו חכמי ישראל הוא יהיה הפסק המחייב להלכה (המקור לדברים אלה מופיע כבר בירושלמי, סנהדרין פרק ד' הל' ב). כמובן דבר זה עצמו טעון ביאור, כיצד ייתכן שלשתי השיטות המנוגדות יש מקום באמת האלוקית, שהרי לכאורה באמת הטענה שלך צודקת, שכביכול הקב"ה אמור לנקוט עמדה כאחת הדעות והדעה השניה אינה נכונה. הריטב"א שם כותב שביאור הדבר הוא על דרך האמת (- על פי תורת הסוד), ואכן בספרים ההולכים בדרך הסוד הרחיבו בעניין זה (עיין למשל בפירוש הריקאנטי, שמות כ', א; של"ה, תולדות אדם רפ"ב ואילך). העיקרון העולה מן הדברים הוא שכשם שהקב"ה מתגלה בעולם באופנים שונים, כגון במידת החסד ובמידת הדין וכדומה, כך גם בלימוד התורה ובפסיקת ההלכה, האמת האלוקית עשויה להופיע בגוונים שונים, כגון שמצד מידת החסד יש מקום להקל בעניין מסויים ואילו מצד מידת הדין יש מקום להחמיר בו. תפישה זו אינה פשוטה, וכפי הנראה אינה מוסכמת על כל גדולי ישראל (מקורות בעניין זה לכאן ולכאן, ניתן לראות בספרי "נטע בתוכנו" על יסודות התורה שבעל פה, כרך ב' עמ' 335 ואילך). אך על פי דרך זו, התופשת את האמירה "אלו ואלו דברי אלקים חיים" כפשוטה ממש, קל להבין את העיקרון ההלכתי שראינו, שכל קהילה נוהגת על פי הפוסקים המקובלים עליה ואין צורך לחשוש לכל הדעות. מכיוון שלשתי השיטות יש מקום ושתיהן דברי אלקים חיים, יש לבני הקהילה את האפשרות לבחור פוסק שאחריו יילכו ואין הם צריכים לחשוש שמא זו טעות. וכך מוסבר עיקרון זה בדבריו של הרב ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סימן ו', אות ה'). יש להבהיר שאין הכוונה שמותר לאדם או לציבור לבחור בפסק מסויים באופן שרירותי, רק משום שזוהי דעה מקילה וכדומה (עיין למשל עירובין ו' ב – ז' א; הגהת הרמ"א לשו"ע חו"מ כ"ה, ב). כמו כן, תיתכן גם פסיקה שהיא מוטעית לחלוטין, ואז אין היא בכלל "אלו ואלו דברי אלקים חיים" ואין לה מקום (דוגמה קיצונית עיין בבראשית רבה ז', ב). אולם כאשר מדובר בדעות לגיטימיות של גדולי ישראל, והקהילה הולכת אחרי אחת מן הדעות בתמימות ובישרות, הדבר הוא לגיטימי, ואין הם מחוייבים לחשוש לדעות אחרות שקיימות בהלכה.
עוד בנושא זמני התפילה והיום

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל בהמשך לשאלה זו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il