שלום הרב במקום עבודתי משתמשים באותם כלים לבשר ולחלב, ולכן מבחינתי הכלים טרפים ואיני יכול להשתמש בהם. רציתי לדעת מה קורה במקרה שבו כלי טרף (מהכלים שבעבודתי) נוגע במאכל כשר. לדוגמה, הניחו במטבח מגש חם של אורז כשר, ובמגש שמו כף טרפה. האם מותר לאכול מהאורז או שהכף הטריפה את כולו? אשמח להרחבה עד כמה שניתן

לשואל, שלום וברכה! שאלתך איננה פשוטה. אם היה מדובר על מקרה של תקלה חד פעמית, בדרך כלל ניתן להקל בדיעבד לאכול אוכל כשר שהוכנסה לתוכו כף טריפה, על פי פרטי הדינים של ביטול איסורים כפי שיתבאר. לעומת זאת במצב של שימוש קבוע בכף טריפה קשה יותר להקל (ראה 'הרחבה' בשולי התשובה). אינני מכיר את התנאים במקום עבודתך, אך אם ניתן במאמץ סביר לתקן את הדברים ראוי מאוד שתשקיע בזה, הן עבורך והן לזיכוי הרבים. לא כל כך מסובך להכשיר כף הגשה טריפה. אם היא משמשת רק או בעיקר לשימוש בכלי שאינו על האש ("כלי שני"), ניתן להכשיר אותה על ידי יציקת מים רותחים מהמיחם. אם מבחינתך הדבר אינו אפשרי, ולדידך הצורך באוכל הוא "שעת הדחק", ניתן להקל על פי התנאים שלהלן. ההיתר אינו מתייחס למאכל שהתבשל או הונח בעודו חם בכלי טרפה (ראה ב'הרחבה' שלהלן). מדובר רק על מאכל שברור לך (על פי הנסיבות, ולא רק על פי דבריהם של אנשים שאינם שומרי כשרות) שחומרי הגלם שלו כשרים, הוא התבשל בכלי כשר, וגם הוגש בעודו חם בכלי כשר. הבעיה היחידה שיש בו היא שנתחבה לתוכו כף הגשה טרפה ונקיה (ללא שאריות אוכל עליה, והבעיה היא רק בחלקיקי מזון טרף שנבלעו בה בעבר). במקרה זה מותר בדיעבד לקחת את האוכל לצלחתך בכף אחרת כשרה ולאכול, אם התקיימה אחת מבין ארבע האפשרויות הבאות: אפשרות א, שהיא המציאות הרגילה. הכף הטרפה לא הייתה בשימוש לבשר וחלב בעשרים וארבע השעות האחרונות ("אינה בת יומא"). אם הדבר לא ידוע וקשה לך לברר איך ומתי השתמשו בה, ניתן להניח שלא הייתה בשימוש ביממה האחרונה. הקולא בספק זה היא על פי הכלל "סתם כלים אינם בני יומם" (שו"ע יו"ד סי' קכב ס"ו). גם במטבח שבו משתמשים בכפות ההגשה בתכיפות גבוהה, מן הסתם יש ימים שבהם הכפות משמשות למאכל פרווה בלבד. גם יש לצרף את הסברה שדי ב"לינת לילה" כדי להחשיב את הכלי כ"אינו בן יומו". מלבד זאת, אפילו בכלי הגשה בן יומו יש ספק אם הוא נותן טעם באוכל (מקורות לשיקולים אלה: שערי דורא, מבוא שערים סי' מט; חכמת אדם כלל נה,ח; שו"ת מגן שאול סי' כז; שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' ו אות ה. בפרט בכלי נירוסטה בימינו התחזק הספק על מתן הטעם באוכל). [יש להעיר שעל מנת לאסור אוכל פרווה שמוגש כעת צריך שהכף הטרפה תהיה בשימוש תוך עשרים וארבע שעות הן לבשר והן לחלב. לעניין אוכל בשרי או חלבי שמוגש כעת, מספיק שיהיה שימוש רק במין הנגדי בעשרים וארבע שעות האחרונות כדי לאסור. אף שהחשש השני נפוץ יותר, גם לגביו ניתן להניח כשאין מידע אחר שהכלי אינו בן יומו] אפשרות ב. הכף הטרפה הוכנסה לאוכל כאשר הוא לא היה בסיר המקורי שבו הוא התבשל אלא הועבר לכלי אחר שלא היה על האש ("כלי שני"). לדוגמה, אם בישלו את האורז בסיר ואז העבירו מהסיר למגש, כף שנתחבה לתוכו אינה אוסרת. אולם אם המגש נמצא בארון חימום דינו ככלי ראשון, וכן אם הוא יצא ממנו ועודנו חם ("חום שהיד סולדת בו", כדלהלן אפשרות ד). לעניין זה, יש מחמירים במאכל שעשוי מגושים גדולים, כמו תפוחי אדמה, שדינם ככלי ראשון כל עוד הם חמים, מפני שדרכם לשמור על חום גבוה גם בהיותם בכלי שני (זוהי דעת המהרש"ל, וחומרה זו נקראת "דבר גוש"). אולם דעה זו שנויה במחלוקת, וכאשר מצטרף לכך צד נוסף להקל, כגון שיש ספק האם התקיים אחד התנאים האחרים לאיסור, יש להקל, מאחר שמעיקר הדין גם "גוש" נחשב ככלי שני (שו"ת חתם סופר יו"ד סי' צה; מהרש"ם ח"א סי' קלז; שו"ת דעת כהן סי' מח). אפשרות ג. באוכל שיש בו נוזל (מרק, או גם בשר וכדומה עם כמות של רוטב), האוכל מותר אם יש בו כמות של לפחות פי ששים מאשר נפח הכף שהוכנסה לתוכו. הלכה זו דורשת כמה הבהרות וסייגים: 1. איך מודדים פי ששים ביחס לכף? לעניין זה מתחשבים רק בחלק מן הכף שהוכנס לאוכל ולא בידית שנשארה בחוץ. למעשה, אני מניח שתמיד או כמעט תמיד באוכל המוגש לכם הכף בטלה בששים. המבנה של הכפות יוצר פעמים רבות אשליה כאילו הן גדולות יותר מכפי שהן באמת. נפח המתכת בכף מרק רגילה של סועד יחיד, בחלק שנכנס למרק, הוא בערך 3-4 סמ"ק בלבד. כף הגשה גדולה יכולה להגיע אולי ל-10 סמ"ק. מצקת מרק מגיעה אולי ל- 20 סמ"ק (המדידה היא המתכת בלבד, לא התכולה שנכנסת לחלל המצקת). ממילא, אם כמות האוכל היא ליטר, למשל, כף ההגשה בטלה בששים (תוכל למדוד את נפח האוכל באומדן גס על פי ממדי הכלי שהוגש בו: אורך כפול רוחב כפול גובה המזון. אם המגש מיועד לעשרה סועדים ומעלה, בלי ספק יש בו הכמות הדרושה). היתר זה אפשרי גם עם הכף הטרפה הוכנסה מלוכלכת עם שאריות של אוכל שאינו כשר, אם ברור שנפח הכף עם תכולתה בטל בששים. 2. אם המאכל שלפניך כעת הוא בשרי או חלבי, ובטרם לקחת מהאוכל מישהו כבר הוציא את הכף והכניס אותה בחזרה, יש אומרים שכעת האיסור בטל רק ב- 120 (כך דעת השולחן ערוך יו"ד סי' צד ס"ב, וראה ב'הרחבה' לגבי טעם הדבר. הרמ"א שם חולק וסובר שתמיד די בששים). בכל אופן, גם אם הכף הוצאה והוחזרה כמה פעמים, גם הנוהגים כשולחן ערוך יכולים להסתפק ב- 120 ואין צורך בפי ששים כנגד כל פעם שהכף הוכנסה לכלי (כף החיים שם, ס"ק כב). לפי החישובים הנ"ל, אם נפח המזון הוא ליטר וחצי ומעלה נפח הכף יתבטל גם ב- 120, ומצקת תזדקק לשניים וחצי ליטר. 3. באוכל מוצק ויבש אין להתחשב בשיעור ששים. ההלכה לשער בפי ששים נאמרה כאשר האוכל כולו נחשב כיחידה אחת, כגון מרק, או תבשיל אחר שיש בו כמות משמעותית של רוטב בשולי הסיר, וכך יש להניח שהאיסור שנבלע בו מתפזר באופן אחיד בכל האוכל שלפנינו ולכן כל האוכל מצטרף לבטל בששים את האיסור. לעומת זאת כאשר מדובר על יחידות יבשות נפרדות שאין ביניהן רוטב שמקשר ביניהן, כגון מגש של בורקסים, אנחנו מתייחסים לכל יחידה בפני עצמה (אפילו אם הן נוגעות זו בזו!). במקרה זה רק היחידה שנגעה בה הכף נאסרת (ליתר דיוק: לא כולה אלא רק "כדי קליפה" ממנה, מאחר שכלי אינו יכול לפלוט יותר מזה - ש"ך סי' צד סקל"ג ועיין שפתי דעת סי' קה סקכ"ג ושער הציון סי' תנא ס"ק קלו), ואילו שאר היחידות מותרות, למרות שהן נגעו בה. לכן, במקרה כזה עדיף שתקח את מנתך בין הראשונים, כאשר אתה מזהה באלו יחידות נגעה הכף האסורה, ושאר היחידות מותרות. 4. ביחידות יבשות, אם ידוע שהכף נגעה בחלק מהיחידות ולא ידוע באיזה מהן, אז אם ברור שהיא נגעה רק במיעוט מהן מותר לקחת ולאכול מפני שהמיעוט בטל ברוב. ואם יתכן שהכף נגעה ברובן או כולן, יש להסיר מהחתיכה שלך את השכבה הדקה העליונה שאולי נגעה בכף. 5. בדוגמה של אורז שהזכרת בשאלה, שהתבשל תחילה במים אבל כעת הוא יבש למדי ומורכב מחלקים קטנים ומרובים, קיימת התלבטות, האם להתייחס לכל הסיר כיחידה אחת (פרי מגדים, סי' צד במשב"ז סק"ז) או להתייחס לכל גרגיר בנפרד (יד יהודה, שם ס"ק לח). יש לכך השלכות לחומרא ולקולא: אם נתייחס לכל גרגיר בנפרד - אלו שנגעו בכף אסורים ואלו שלא מותרים, ללא הבדל אם בסך הכל יש בסיר פי ששים מהכף; ואם נתייחס לכל הסיר כאחד - הכל תלוי בכמות הכללית, האם היא פי ששים מהכף, ואין הבדל בין גרגיר שנגעה בו הכף לבין גרגיר שלא נגעה בו. ויש שהחמירו כשתי האפשרויות (חוות דעת שם ס"ק כו ושו"ת רב פעלים יו"ד ח"א סי' יט). למעשה, עדיף שתקח לעצמך מהחלק במגש שניכר שהכף לא נתחבה בו. ואם כבר לקחו מהמגש מכל מיני מקומות ולא ניתן לדעת מהיכן לא לקחו, אז אם ברור לך שרוב האורז לא נגע בכף ניתן לאכול (כי ממה נפשך: או שהכל נחשב כאחד ובטל בששים, או שכל יחידה לעצמה כדבר יבש הבטל ברוב - שו"ת רב פעלים שם). ואם יתכן שהכף כבר נגעה בחצי מהגרגירים או יותר - אין לאכול. אפשרות ד. הכף הוכנסה לאוכל כאשר הוא כבר לא כל כך חם ("חום שהיד סולדת בו", שלא ניתן להשאיר את היד על האוכל מרוב חום. מקובל לאמוד זאת ב- 45 מעלות ומעלה, ובדרך כלל אוכל חם שמוגש לסעודה הוא בטמפרטורה גבוהה יותר). הרחבה בשני נושאים: א. בעניין ביטול בששים במקרה זה ההלכה קובעת ש"אין מבטלין איסור לכתחילה", כלומר, אסור לכתחילה לערבב איסור בהיתר באופן שהוא מתבטל בששים. ולא רק לכתחילה אלא גם לאחר מעשה: מי שביטל איסור בכוונה אסור לו גם בדיעבד ליהנות מתוצאות הביטול (יו"ד סי' צט ס"ה). וגם מי שלא עשה זאת בעצמו אלא עשו זאת עבורו, אסור לו לאכול מן התוצר אם הוא יודע על כך מראש והדבר רצוי לו (ט"ז שם סק"י). לאור זאת, לכאורה כאן לא ניתן להסתמך על ביטול בששים, מאחר שהכף ידועה כטרפה ומכניסים אותה לאוכל מתוך זלזול בהלכות הכשרות. ומאחר שאתה אוכל שם בקביעות, נמצא שעושים זאת עבורך ואתה יודע על כך. אף על פי כן, יש כאן שני שיקולים להקל: א. השיקול העיקרי לענ"ד הוא שאמנם מי שהכניסו את הכף עשו זאת גם עבורך, אבל לך אין שום תועלת מהכנסת הכף, אם לא תשתמש בה כלל. אם כן, זה לא "ניחא ליה" שעליו דיבר הט"ז. לכן כתבתי שההיתר מתייחס רק לשימוש בכף טריפה, ולא לשימוש בסיר טרף שבו האוכל בושל או הוגש בעודנו חם. במקרים אלה יש לך תועלת מהשימוש בכלי. אמנם יש אומרים שההבחנה בין "ניחא ליה" או "לא ניחא ליה" נאמרה רק לגבי הבעלים, שאם ביטול האיסור היה שלא לרצונו הרי זה מותר משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (עיין יביע אומר ח"ט או"ח סי' פו אות ז). אך הנימוק ברשב"א (תוה"ב ב"ד ש"ג, מהדו' מוה"ק עמ' שי), שהוא מקור האיסור למי שביטלו עבורו, הוא שאסרו "כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים", כלומר, משום שאם הזולת יהנה מתוצאות המעשה זה יעודד את המבטל לעשות כך בפעמים הבאות, מה שאין כן כאשר הזולת אינו עושה שום שימוש באיסור המתבטל (הכף, במקרה זה; ואכילת המעט שיצא ממנה היא עניין זניח מבחינת התועלת, ובוודאי אף אחד לא יתכוון להכניס עבור זה). וכך פשט הלשון בשו"ע סי' צט ס"ה ובט"ז סק"י, שהשו"ע דן באדם שמבטל את שלו עבור עצמו או עבור זולתו, ועל כך אמר הט"ז שדווקא כשניחא לאותו אחד שעבורו ביטלו. וכן משמע בדברי רוב המתירים (כגון הפרי תואר סי' צט סק"ט, מהדו' ב"ב עמ' קפד), שמאחר שלא ביטל בעצמו וגם אין הדבר רצוי לו לא קנסו אותו כלל. ב. יש אומרים שהדין שהמבטל איסור בכוונה נאסר לו להשתמש בתוצר נאמר רק על מי שעשה את פעולת הביטול במזיד כדי לבטל את האיסור, ומי שביצע פעולת ביטול מסיבה אחרת הרי זה מותר בדיעבד, או אף לכתחילה (סברה זו מופיעה בטור או"ח סי' תנג ובתשובת תרומת הדשן סי' קעא המובאת בבית יוסף יו"ד סי' פד). גם כאן, מי שהכניס את הכף לא התכוון לבטל את האיסור, ואינו מודע כלל לאיסור (זאת אומרת, גם אם היה רוצה להקפיד על בשר בחלב מן הסתם אינו לוקח בחשבון כלל את האפשרות ששרידי מזון מפעם שעברה יעברו לאוכל הבא). מטרתו בסך הכל להשתמש בכף. אמנם בנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' כו בהערה) כתב שאפילו לפי דעה זו, מי שמשתמש בכלי שבלוע בו איסור בן יומו, והוא בוחר להשתמש בו רק מפני שהוא זקוק לכלי, דינו כמבטל איסור. אולם כבר העירו כמה מחברים שהמקור שממנו למד (שו"ע יו"ד סי' צט ס"ז וסי' קכב ס"ה) אינו ברור, ואדרבה, ניתן ללמוד משם שבאופן עקרוני אין זה בגדר "מבטל איסור לכתחילה", אלא שבדרך כלל הדבר אסור רק מגזירה שמא ישתמשו בכלי לכמות קטנה שבה האיסור לא יתבטל. ועל איסור זה לא שמענו שגזרו גם על מי שהדבר נעשה עבורו. וראה בספר 'מנחת אפרים' על ביטול איסורין לכתחילה, עמ' עז-צג שהאריך בבירור הדעות על ביטול איסור ללא כוונה, ובפרט שם עמ' פו-צ שהביא מכמה פוסקים שחלקו על הנודע ביהודה והכריע הלכה למעשה שלא כדבריו (לשונו במסקנה, עמ' צג, שגם אם אין כוונתו לבטל "אם האיסור נשאר בפנים - אסור", אך המובן הוא שגם נהנה מן האיסור, עיין שם עמ' עח ועמ' צ), ועיין גם בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' ו אות ד-ו. דוגמה הקרובה לנדון כאן כתב החזו"א (יו"ד סי' לז סקי"ג ד"ה ולפ"ז), שכאשר רוב האיטליזים כשרים ואחד טרף, וחנוונים מומרים קנו מהאיטליזים והפרישו את הבשר ממקום קביעותו, מותר לקנות מהם, "ואע"ג שאם עשה כן ישראל במזיד אסור משום קנסא כדין מבטל איסור במזיד, ואם הוא מבטל על מנת למכור אסור לכולן דהוי כביטל בשבילן... הכא בחנווני מומר והלוקחין ממנו כמותו הלא לא ביטל לא לעצמו ולא בשביל הלוקחין... לעניין קנסא דאין הקנס אלא במכוין הכא תקנתו קלקלתו... דלא מקרי ביטל בשבילן". כלומר, מאחר שמדובר במישהו שאינו שומר כשרות, וכל מה שעשה לו נועד לבטל את האיסור, אין מקום לקנוס. שיקול אחר להחמיר כאן הוא מה שחידש מהר"ח אלפאנדארי (שו"ת מגיד מראשית סוף סי' א), שכאשר אירע לאדם מספר פעמים שהתבטל לו האיסור, או שבישל באופן שנותן טעם לפגם, יש לאסור את התבשיל כאילו עשה זאת לכתחילה. סברה זו מובאת בחיד"א (יעיר אוזן מערכת ד אות לב) ורב פעלים (ח"ג יו"ד סי' ו) ובדרכי תשובה (יו"ד סי' צט סקנ"ט). המקור לחידושו הוא תשובת הרא"ש המובאת בטור או"ח סי' תקיז, שישראל המבקש מגוי מערב יו"ט לקנות עבורו עופות ביו"ט "לא יפה עשה, אבל אם עשה כבר מותר לאכול מהם... אבל אם רגיל בכך אסור לאכול מהן אפילו קנה כבר, דאין זה חשוב דיעבד, כיון שרגיל בכך". יש כאן יסוד עקרוני חשוב, שלא ניתן לבסס את שגרת החיים על מקרים של דיעבד, ומי שקורות לו תקלות יותר מדי פעמים צריך להתייחס אליהן כאילו היה מזיד. מכל מקום, מסתבר לענ"ד שגם המחמירים בעניין זה יודו במי שהדבר אינו תלוי בו כלל, שדינו כשוגג לעניין זה. שיקולים אלה נוגעים בעיקר לעניין ביטול בששים, עניין שאנו זקוקים לו כאשר ידוע שהכף הטרפה היא "בת יומא". אולם במקרה הרגיל שאינה "בת יומא", דעת הרב פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' מא) שאפילו מי שעבר ובישל במזיד בסיר שאינו בן יומו אין מקור בגמרא לאסור את מה שבישל (ויש חולקים, עיין שם וביביע אומר ח"ח יו"ד סי' יד). קל וחומר למי שהאוכל התבשל עבורו, וכאשר מדובר בכמות מועטת. ב. חישוב פי 120, לדעת השולחן ערוך: טעמו של דין זה, משום שלאחר שמכניסים את הכף בפעם הראשונה יתכן שחלק מהאיסור שבלוע בה נשאר בתוכה, וכעת היא ספגה מאכל חדש של היתר, שהופך לאיסור עצמי חדש בגלל תערובתו עם האיסור שבכף, ולכן בפעם השניה שהכף נתחבת צריך פי ששים גם כנגדו (דין זה שההיתר שנבלע בו איסור הופך לאיסור עצמי נקרא "חתיכה נעשית נבלה", ובקיצור: חנ"נ). לדעת הש"ך (סי' צד סקכ"ב וסי' קג סקי"ח), וכך פסק למעשה בכף החיים, יש להחמיר בזה רק בשתי תחיבות של הכף, דהיינו עד פי 120, ולא צריך פי ששים כנגד כל פעם ופעם שמכניסים את הכף. הסיבה לכך היא שדין חנ"נ נאמר רק בבשר וחלב שמתערבים זה בזה לראשונה (ולא כדעת הבית יוסף סי' קג), ובהנחה שהכף בשרית והבשר שבה מותר וכעת נכנס בה חלב של היתר הכל הופך לאיסור. אולם לאחר שהבשר והחלב כבר התערבו ונאסרו, לא אומרים "חנ"נ" על היתר חדש שייבלע בכף. לפי חשבון זה, הדין לחשב פי ששים פעמיים נאמר רק כאשר כעת לפניך מאכל בשרי או חלבי, כי אז יש חשש שהכף היא כף בשרית כשרה (כי מעולם לא עירבו בה חלב ובשר בו ביום, או שמא הוגעלה מבלי משים באופן כלשהו), וכעת נכנס בה חלב של היתר והוא הופך כעת לאיסור בשר בחלב (הדגמתי במציאות שלפניך כעת מאכל חלבי, והוא הדין להיפך, כשלפניך מאכל בשרי ויש חשש שהכף חלבית). אולם כאשר המאכל שלפניך פרווה אין צורך ביותר מפי ששים, כי גם אם הכף טרפה מה שייבלע בה כעת לא הופך לאיסור עצמי.