שלום הרב אני לא אוכל גלוטן מטעמי תזונה נכונה. כולל שיבולת שועל כוסמין וכו'. מתנזר לחלוטין, כולל בשבת. השאלה שלי היא לגבי המוציא בשבת. מה שעשיתי עד עכשיו - נטלתי ידיים, ואכלתי פירור בשביל המוציא. אמרו לי שזו בעיה כי זה לא כזית. ההתנזרות מגלוטן לא באה מצליאק אלא מתזונה בריאה. אין לי כל כוונה לאכול כזית כי זה נוגד את מה שאני מאמין בו. האם ליטול ידיים ולברך המוציא בשבת, או בכלל לא לעשות המוציא? ברכת המזון אני לא מברך בכל מקרה, בגלל הגודל המינימלי של הלחם. תודה רבה

שלום וברכה! ראשית, נגדיר את כמות הלחם המינימלית שצריך לאכול בסעודת שבת: לכתחילה יש לאכול יותר מכביצה לחם (דהיינו כ-60 סמ"ק ומעלה), ולפחות כביצה (כ-57 סמ"ק). אולם מעיקר הדין ניתן לצאת ידי חובה באכילת כזית לחם. לגבי שיעור כזית, הדעה הרווחת היא שהוא כ-28 סמ"ק, אולם במקום של צורך גדול יש מקום לסמוך על הדעה שעל פיה השיעור הוא כגודל של זית בימינו, דהיינו בערך 4-5 סמ"ק. (אם אכן אדם אוכל רק כזית ולא כביצה, הוא נוטל ידיים ללא ברכה, אך מברך המוציא וברכת המזון.) ומכאן לשאלה: אדם שאינו מעוניין לאכול את השיעור המינימלי הזה בגלל שלדעתו אין זו תזונה בריאה - האם מותר לו להימנע מכך? ובכן, אדם שיש לו סיבה רפואית אובייקטיבית המונעת ממנו לאכול לחם בכמות כזו, כגון חולה צליאק, פטור מלאכול לחם בסעודות שבת. אולם אדם שאין לו סיבה כזו, אלא שהוא אוחז בדעה שאכילת מיני דגן אינה טובה לבריאות, נראה שאין זה פוטר אותו מלאכול לחם, לפחות בשיעור המינימלי כדלעיל. הרחבה ומקורות: שיעור הלחם שיש לאכול בסעודות שבת בגמרא (שבת קי"ט ב) נאמר: "אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית." משמע, שבאכילת כזית יוצאים ידי חובת סעודת שבת. כך עולה גם מדברי הרמב"ם (הלכות שבת ל', ה) שהעתיק את דברי הגמרא הללו, וכן מדברי ראשונים נוספים (עיין למשל בריטב"א, ברכות מ"ט ב). לעומת זאת, מדברי כמה גאונים וראשונים עולה ששיעור סעודת שבת הוא כביצה. כך נראה בדברי הבה"ג (הלכות שבת סימן ז', פרק ט"ז), והביאוהו הרמב"ן והר"ן (שבת קי"ז ב), וכן בספר האורה (חלק א', דין שלוש סעודות) ובשו"ת הרשב"א (חלק ה', סימן ג'). כך מופיע גם בטור ובשו"ע (סימן רצ"א), הכותבים שמי ששבע ואינו יכול לאכול הרבה יכול לקיים סעודה שלישית בכביצה. בפוסקים האחרונים יש דעות לכאן ולכאן: יש שכתבו שצריך לאכול כביצה (כגון הלבוש רצ"א, א; ברכי יוסף רצ"א, ב), או אף מעט יותר מכביצה (מג"א רצ"א, א), ויש שכתבו שדי בכזית [מג"א תרל"ט, י (לכאורה בסתירה לדבריו דלעיל, ועיין להלן); אליה רבה רצ"א, ג]. יש מן הפוסקים שהבינו שזו מחלוקת, אך יש שתירצו את הדברים באופנים שונים, כך שלא יסתרו זה לזה: יש שכתבו שלכתחילה צריך לאכול כביצה, אך מעיקר הדין די בכזית (עיין מחצית השקל רצ"א, א - יש להעיר, שתירוץ זה אפשרי בדברי הבה"ג, הרמב"ן והר"ן, אולם בספר האורה ובשו"ת הרשב"א קשה לענ"ד לפרש כך, שכן הם כותבים שאם אדם אינו יכול לאכול כביצה פת הרי הוא פטור מסעודת שבת, משמע ששיעור זה הוא לעיכובא ובפחות מכך לא ניתן לקיים את המצוה). ויש שכתבו שאכילת כביצה אינה עצם השיעור אלא נועדה לתת לסעודה מעמד חשוב יותר, ולפיכך אם אדם אוכל כזית לחם ומוסיף מאכלים אחרים די בכך (מובא במחזיק ברכה רצ"א, ב, ועיין במחצית השקל הנ"ל). למעשה כתבו פוסקים רבים שלכתחילה יש לאכול כביצה או מעט יותר, אך מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בכזית, וכאשר קשה לאדם לאכול כביצה ניתן להסתפק בכזית (עיין שו"ע הרב רצ"א, א; ערוך השולחן רע"ד, ז; שם רצ"א, ב; משנ"ב רצ"א, ב; תרל"ט, כג; רפ"ח, ג; כף החיים רצ"א, ה; שמירת שבת כהלכתה נ"ד, ל; שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן צ"א, אות י"ב; ילקוט יוסף רע"ד, כב; רצ"א, א; פסקי תשובות רצ"א, א; מנוחת אהבה חלק א', ח', ב). שיעור כביצה וכזית במידות ימינו סוגיה זו של השיעורים היא רחבה מאד, ונציג את הדברים בתמצית: בעניין שיעור כביצה ישנה מחלוקת מפורסמת בין החזון איש (כ-100 סמ"ק) והגר"ח נאה (כ-57 סמ"ק). למעשה, נראה שיש לסמוך על שיטת הגר"ח נאה. לגבי שיעור כזית, ישנו דיון נפרד, האם הוא תלוי בשיעורים הללו שהזכרנו או לא, שכן בגמרא לא מופיע במפורש היחס שבין שיעור כזית לבין שאר השיעורים. התוספות הביאו ראיה שמתוכה הסיקו ששיעור כזית הוא כחצי ביצה. בעקבות דעה זו כתבו רבים ששיעור כזית הוא כ-28 סמ"ק לדעת הגר"ח נאה וכ-50 סמ"ק לדעת החזון איש. אולם רבים מן הראשונים, כגון הרמב"ם ועוד, לא סברו כדעת התוספות, ולדעתם שיעור כזית הוא קטן מחצי ביצה. יש מן הפוסקים שכתבו שעל פי שיטה זו שיעור כזית הוא כשליש ביצה, אולם נראה שעל פי דעה זו שיעור כזית אינו תלוי כלל בשיעור הביצה, והוא פשוט כשיעור זית של ימינו, שגודלו בערך 4-5 סמ"ק. שיעור קטן זה עשוי להיראות תמוה, שכן בדרך כלל מפרסמים את שיעור "כזית" כשיעור גדול, על פי החשבון של חצי ביצה. אולם יש לדעת שבדברי חז"ל והראשונים ישנן ראיות רבות לשיעור הקטן. כך גם פסיקת השולחן ערוך והאחרונים בעניין זה אינה חד משמעית, ויש מן הפוסקים האחרונים שפסקו כפי השיעור הקטן. לפיכך, במקום של צורך גדול, יש מקום לומר שיוצאים ידי חובת סעודת שבת גם בשיעור כזית קטן. (הרחבה ומקורות בסוגיה זו של שיעור "כזית" ניתן למצוא במאמרים הבאים: ספר וזאת הברכה, "קונטרס שיעורי אכילה לחיוב ברכה אחרונה" מאת הרב מרגולין; תחומין י', מאמרו של ד"ר מרדכי כסלו; פרי עץ הגן א', מאמרו של בעז אופן. סקירה של הסוגיה ניתן לשמוע בשיעור המופיע כאן: https://www.youtube.com/watch?v=YY3n3tT4NlM.) אדם שאינו מעוניין לאכול לחם מסיבות של תזונה – האם הוא פטור מלאכול לחם בסעודות שבת? כפי שמופיע בשאלה, אינך סובל חלילה ממחלה שמונעת ממך לאכול דגן, אלא שלדעתך אין זו תזונה בריאה, וכלשונך: "אין לי כל כוונה לאכול כזית כי זה נוגד את מה שאני מאמין בו". ייתכן שהדברים דלעיל על השיעור הקטן של הכזית יפתרו את הבעיה, שכן בכמות קטנה כזו ודאי אין כל חשש לנזק בריאותי כלשהו. אולם נדון בשאלה העקרונית – אדם המאמין בשיטה מסויימת של תזונה, האם הדבר מתיר לו להימנע מאכילת סעודות שבת? באופן כללי, נראה שההלכה אינה מתחשבות בחששות רפואיים אישיים וחריגים, שאינם מקובלים על כלל הציבור ועל כלל מומחי הרפואה והתזונה. כך למשל, אם יבוא אדם שקיבל מכה קלה באצבעו, וירצה לנסוע בשבת לבית החולים משום שעל פי דעתו הוא חושש לסכנת נפשות מחמת המכה הזו, לא נתיר לו זאת. גם אם לפי מחשבתו יש בכך סכנה, בעניינים רפואיים ההלכה אינה אומרת "כל אדם ינהג על פי מה שנראה לו מסוכן או בלתי בריא", אלא מגדירה גדרים כלליים (עיין למשל שו"ע שכ"ח, ד), או מפנה לנהוג על פי קביעת הרופאים (עיין שם, י). אכן ישנם גם מצבים שבהם ההלכה מתחשבת בדבריו של החולה עצמו (עיין שו"ע שכ"ח, ה; תרי"ח, א), אולם שם מדובר במצב שהאדם הוא אכן חולה, ורק איננו יודעים בבירור האם מחלתו היא מסוכנת או לא. במקרה שלנו כמובן אין מדובר בחולה, אלא באדם בריא ב"ה, שטוען שמאכל מסויים יזיק לו. זאת לא מצאנו, שאדם בריא יטען טענה רפואית חריגה וההלכה תתחשב בכך. יתרה מזו - באותם מקרים שבהם ההלכה מתחשבת בטענתו של האדם, מדובר באדם שטוען טענה אישית לגבי עצמו, שמצבו הרפואי הוא כך וכך, ואז יש מקום לסמוך על דבריו; אבל ודאי אין האדם יכול לטעון טענה כללית שדבר מסויים מרפא ודבר מסויים מזיק, ואין מקום לסמוך על דבריו בקביעה כזו (עיין ביאור הלכה שכ"ח, י, ד"ה "ורופא"). ממילא, בעניין אכילת מיני דגן: על פי הרפואה המקובלת מיני דגן אינם מוגדרים כדבר מזיק לבריאות, אדרבה, זהו מרכיב מרכזי בתזונתם של מיליארדי בני אדם במשך אלפי שנים. גם אם אדם מסויים הגיע למסקנה שמיני דגן אינם בריאים למאכל והוא משתדל מאד להימנע מהם בימות החול, נראה שאין להנהגתו זו משקל הלכתי, ועליו לאכול לחם בסעודות שבת, לפחות בשיעור המינימלי. לכאורה ניתן למצוא פטור מכיוון אחר, שכן בעניין סעודת שבת ישנו פטור למי שמצטער מן האכילה, כיוון שסעודות שבת נועדו לעונג ולא לצער (שו"ע רפ"ח, ב-ג). ואם כן, לכאורה גם אדם כזה שחושש מאכילת מיני דגן, הרי הוא בגדר מי שמצטער מן האכילה. אולם שם מדובר באדם שהאכילה גורמת לו צער פיזי, כגון שהוא שבע מאד ואינו מסוגל לאכול וכדומה. בעוד שבענייננו אין לאדם כל צער פיזי באכילת הלחם, אלא זהו צער מחשבתי, שהוא היה מעדיף שלא לאכול משום השיטה התזונתית שבה הוא דוגל. מקרה דומה לכך מופיע בדברי כמה פוסקים (עיין מנוחת אהבה חלק א', ח', י; ילקוט יוסף רצ"א, הערה א') - אדם שמעוניין לרזות ולפיכך הוא מעדיף להימנע מאכילה, חייב בכל זאת לאכול סעודות שבת, משום שאין לו צער מן האכילה עצמה אלא רק שהוא היה מעדיף שלא לאכול. לפיכך גם בענייננו, נראה שהרצון של האדם שלא לאכול לחם אינו פוטר אותו ממצוות סעודת שבת, לפחות בשיעור המינימלי הנ"ל.