שאל את הרב

חשש מטומאת מים עכורים לעניין עלייה להר הבית

undefined

הרב עזריה אריאל

י"ד כסלו תש"פ
שאלה
שלום הרב, אנחנו לומדים כעת הלכות עלייה להר הבית. למדנו ב"מנחת יצחק" שאחת הסיבות לאסור עלייה להר הבית היא משום שאסור להטיל מי רגליים בין הטבילה לעלייה מחשש לראיית מים עכורים ומשום שקשה להקפיד על כך אנו נמנעים מלעלות להר הבית. רצינו לשאול כיצד הייתה מתקיימת העלייה להר הבית בתקופת בית המקדש לעניין החשש הנ"ל?
תשובה
לשואלים, שלום וברכה! לדעת המנחת יצחק (ח"ה סי' א אות ג-ה), על פי החתם סופר (ח"ו סי' לג), בימי המקדש אנשים היו בקיאים יותר בדיני הטומאה והטהרה וידעו להבחין בצורה ברורה יותר מהם מים חלוקים או עכורים שיוצרים חשש בעל קרי, ולכן יכלו לעלות להר הבית כאשר וידאו שחשש זה אינו קיים אצלם, מה שאין כן עבורנו. החתם סופר והמנחת יצחק מציינים למגן אברהם (סי' תרו סק"ח) שכתב שגם מי שטבל בערב ראש השנה ולא ראה קרי צריך לחזור ולטבול בערב יום הכיפורים, שמא ראה מים חלוקים או עכורים. אך יש להשיב: המגן אברהם מדבר על פער של עשרה ימים בין הטבילות, ובינתיים מן הסתם האדם לא שם לב מה קרה לו. אין ממנו ראיה שאדם שטובל כדי לעלות בעוד שעות ספורות או למחרת ובינתיים שם לב מה מצבו צריך לחשוש גם הוא לטומאה. ועוד יש לציין לדברי הבית מאיר בסי' תרו, שכתב על דברי המגן אברהם: "אין זה אלא חומרא בעלמא, כי המתניתין שמביא הוא רק טומאה דרבנן לתרומה, כמבואר בהרמב"ם פ"ה מהל' אבות הטומאה הלכה ט"ו, וזה כשיודע בוודאי שראה מים חלוקים או עכורים, אבל מספק לגבי טבילה כזו - מהיכי תיתי? דאילו כן, בזמן שהחזיקו בטבילת קרי כולי שתא היו צריכים לטבול עשרה פעמים ביום כל אימת שהשתינו!". הוא עומד על כך שלא יתכן להצריך טבילה אחרי כל הטלת מי רגליים, וזה לא מעשי בזמן שנוהגים בטהרות, או אפילו בתקנת עזרא על טבילת בעל קרי. ומוכיח מהרמב"ם שדין זה אינו אלא חשש מדרבנן, לתרומה בלבד ולא לחולין (אגב, יש מקום להוכיח שגם דברים שהחמירו בהם לתרומה לא בהכרח החמירו בהם לכניסה להר הבית, ואכמ"ל). ולא עוד, אלא שאפילו לתרומה זה דווקא כשהאדם יודע בוודאות שהייתה לו הפרשה חריגה של מי רגליים, ואין לחשוש לכך מספק גרידא. במשנה ברורה (סי' תנז סכ"א) כתב לגבי כהן האוכל חלת חוץ לארץ, המותרת לטמאי מתים אך לא לבעל קרי: "וטוב ליזהר שיאכל מיד אחר טבילתו ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה, שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהן חשש קרי, ויהא אסור לאכול חלה זו עד שיחזור ויטבול". הוא כותב זאת רק כחומרא, "טוב ליזהר", וגם בה אינו כותב שמי שהטיל מים צריך לחשוש שכך היה לו, אלא שלכתחילה עדיף לחשוש שמא יקרה כך, דהיינו שיבחין שהמים שהטיל היו חריגים, ולא נאמר בדבריו שבמקרה שהמצב לא ידוע צריך לחשוש לכך לאחר מעשה. מעיון בחתם סופר (ח"ו סי' לג), שהוא המקור לדברי המנחת יצחק, מתברר שהחתם סופר כתב זאת כדי לתרץ קושיה מסוימת על הרי"ף (פסחים טו ע"א), שכתב על חלת חו"ל שנאפתה ביו"ט שצריך לתתה לכהן קטן, ולא הזכיר אפשרות לתת לכהן גדול, ומבאר החת"ס שאפילו אם הכהן טבל מבעוד יום וכבר העריב שמשו אינו יכול לאכול מן החלה עד שיטבול שוב, בגלל החשש למים עכורים, ונמצא שהוא מחוסר מעשה, ואין לאפות את החלה על סמך זה. בעניין שאלה זו על הרי"ף האריכו הראשונים, עיין בראשונים נושאי כליו (רז"ה ורמב"ן ור"ן) ובהל' תרומות פ"ז ה"ח ברמב"ם ובראב"ד, וכל הראשונים לא כתבו דבר זה, שכהן בוגר אינו רשאי לאכול אלא סמוך מאוד לטבילתו. אף החת"ס עצמו (בחידושיו בביצה ט ע"א) כתב דרך אחרת ליישב את דברי הרי"ף. ומכיוון שהחת"ס כתב זאת לא מסברת עצמו, אלא רק מחמת קושיה בדברי הרי"ף, קשה לראות בזה פסק הלכה, אפילו לשיטתו: ראשית, משום שלא נכתבו הדברים אלא ליישוב קושיה מסוימת, שיש עליה תירוצים אחרים ופשוטים יותר. שנית, משום שגם אם צודק החת"ס בהבנת דברי הרי"ף, הלא הראשונים שאחריו ועד הרמ"א בסי' תנז ס"ב לא חששו לזה. בשלמא אם החת"ס היה אומר שמצב הבקיאות בטומאה זו הורע בימיו, היה מקום לחוש לזה אע"פ שהראשונים לא כתבו כך; אבל מכיוון שהוא מבאר כך את הרי"ף, בוודאי דברי כל הראשונים אחריו שלא חששו לכך מכריעים כנגדו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il