אני מתארחת (ללא תשלום) בבית שאוכלים בו גם אוכל שאינו כשר (אך יש לי כלים נפרדים וכלי ניקוי ואני גם מנקה את כל איזור המטבח לפני כל בישול). התכנון לחג הפסח הוא לנסוע להורים שלי לעשות את החג אך כנראה בגלל הסגר לא נוכל לעשות זאת. אני לא יכולה לכפות על האנשים שגרים איתי להכשיר את המטבח ולאכול כשר. רציתי לשאול אם בגלל המצב זה עדיין אפשרי לעשות את החג בבית שאני מתגוררת בו (כמובן עם כלים כשרים לפסח) למרות שבבית עצמו כן יש חמץ.

לשואלת, שלום וברכה, ופסח כשר ושמח! 1. שהייה עם חמץ בפסח איננה רצויה כמובן, אבל אם הנחיות משרד הבריאות לא תאפשרנה להיות במשך החג עם הורייך אין ברירה אלא לשהות בבית שיש בו חמץ. 2. על מנת להישמר מאיסור אכילת חמץ עלייך להקפיד, מלבד הכלים שעליהם כתבת, לא לאכול בשום אופן באותו שולחן עם מישהו שאוכל חמץ כעת. לאחר שאכלו עליו חמץ, מותר לאכול עליו אם הוא נקי לגמרי ואת אוכלת על צלחת כשרה, ועדיף שתפרסי ניילון מעליו (שו"ע סי' תמ ס"ג ומשנ"ב ס"ק יח). 3. בלית ברירה ניתן לבשל על כיריים שלא הוכשרו לפסח, אם אין על הכיריים שאריות ניכרות לעין של אוכל. בבישול עצמו, צריך להיזהר שלא יגלוש משהו מהסיר. 4. בדיקת חמץ עלייך לערוך בחדר השינה שלך בלבד. את לא עוברת על איסור "בל יראה ובל ימצא" בגלל נוכחות החמץ בשאר הבית, כי את אורחת ולא בעלת הבית, והחמץ הזה לא שייך לך ולא נמצא ברשותך. 5. עצם השהות בבית: אמנם בדרך כלל ההלכה היא, שמי שנמצא בבית שיש בו חמץ, אפילו אם אינו שלו ואין לו אפשרות לבער אותו, ואין בו איסור "בל יראה ובל ימצא", צריך לשים אותו במקום סגור, ומומלץ שלא להיכנס כלל למקום שיש בו חמץ. אולם במקרה שלך, מן הסתם זה לא מעשי להישאר כל החג בחדר שלך בלבד. לכן, אני מציע שתקבעי לעצמך כלל, שאם את נמצאת במטבח או בסלון ואת רואה חמץ גלוי - את לא יושבת במקום אלא נשארת לעמוד. ישיבה במטבח ובסלון תהיה רק אם אין חמץ גלוי בשטח. זה יהיה לך כמין תזכורת לשמור מרחק מהחמץ, וגם השהייה שלך בסביבתו תהיה קצרה יותר. אם מסיבה כלשהי זה לא ניתן לביצוע, אפשר בלית ברירה לגור בבית כרגיל, אך בכל מקרה אין לנגוע בחמץ (משנה ברורה סי' תמו סק"י). הרחבה על השיקולים ההלכתיים בשאלת הנוכחות בסביבת החמץ: בפוסקים קיימות כמה דוגמאות לשאלה זו: א. כניסה לבית של גוי, שיש בו חמץ ב. שהייה בבית של יהודי שיש בו חמץ של גוי, שצריך להקים מחיצה כנגדו, ומשום מה לא הוקמה. ג. שהות בבית החייב בבדיקת חמץ, שמשום מה לא נעשתה. א. כניסה לבית של גוי, שיש בו חמץ: בכמה פוסקים נכתב שהדבר מותר (כגון בחזון איש או"ח סי' קכד, בתחילתו), ולא חששו שמא ישראל יאכל ממנו. אך כנראה שם יש טעם מיוחד להקל, משום שהחמץ שייך לגוי ואין כל סיבה שהוא יתן ממנו ליהודי. כך נאמר בשולחן ערוך (סי' תמ ס"ג) ובמשנה ברורה (ס"ק טז) אפילו לגבי כניסה של גוי עם חמץ שלו לביתו של ישראל, שהדבר מותר מפני שאין חשש שישראל יאכל ממה שבידי הגוי. אולם כאשר הגוי לא שומר על חמצו, וישראל יכול לאכול ממנו באין מפריע, משמע שאכן איסור להיכנס גם לבית הגוי. כך כתב בשו"ת שיבת ציון (סי' י-יא) בשם אביו, הנודע ביהודה, שמי שמשכיר חדר עם חמץ לגוי אסור לו להיכנס אליו, למרות שפורמלית הוא לא ברשותו כעת, מחשש שיאכל מן החמץ. ב. חמץ של גוי ללא מחיצה: בדברי חז"ל נאמר שכאשר יש חמץ של גוי ברשותו של יהודי, גם אם אין לו שום אחריות עליו ואין בו איסור "בל יראה ובל ימצא", צריך להקים מחיצה כלשהי בפני החמץ, כדי למנוע חשש שיאכלו ממנו בטעות, או לפחות להסתיר אותו מתחת לאיזה כלי (פסחים ו ע"א ושו"ע או"ח סי' תמ ס"ב). מה הדין כאשר מסיבה כלשהי לא ניתן להקים את המחיצה? האם החובה להקים מחיצה משמעה שאסור לשהות בבית כשאין מחיצה כזו? במגן אברהם (סי' תמ סק"ד ומחצית השקל שם) משמע שלא, שכן הוא מתיר להקים מחיצה כזו ביום טוב, ולא מחשיב אותה כ"מחיצה מתרת" שהקמתה אסורה. נראה, אפוא, שגם הנודע ביהודה אסר את הכניסה לחדר עם חמצו של הגוי רק לכתחילה, כחובת זהירות רצויה, ולא התכוון לאסור מגורים נחוצים בבית כזה. ג. בית החייב בבדיקת חמץ: הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ('הליכות שלמה', פסח, עמ' קכא) הוכיח שאין איסור לגור בבית כזה, מתוס' בפסחים (י ע"א ד"ה על), שדנו על מי שיודע שהיה בביתו חמץ וחיפש היטב ומשום מה לא מצא אותו, וכתבו שאפילו אם נניח שהחמץ עדיין קיים אין נפקא מינה בשאלה האם הוא עדיין חייב בבדיקה. משמע שלא שייך לומר שחיוב הבדיקה מטיל עליו חיוב לצאת מהבית אם לא מצא את החמץ. וכדבריו מפורש יותר בלשון תוס' רבנו פרץ שם: "וכי מצרכינן ליה ליצא מן הבית?". מאידך, ראיתי שמביאים ראיה מהט"ז (יו"ד סי' קי סוף ס"ק ט) שיש איסור לגור בבית שאינו בדוק, וז"ל: "ועוד ראיה [ששני דברים שהותרו מספק מה מהם אסור הותרו אפילו בבת אחת] משני בתים בדוקים בערב פסח, שמביא הטור בא"ח סי' תל"ט בבאו לשאול בזה אחר זה דשניהם אינן צריכין בדיקה, והלא בשעה אחת בפסח כל אחד יהנה מבית שלו". הרי שיש איסור שימוש בבית שאינו בדוק. מכל מקום, בהשוואה למקרה שלנו יש צדדים לקולא ולחומרא: לקולא, משום כאן מדובר בבעל הבית שעליו מוטלת חובת הבדיקה, ולכן אפשר שהחמירו גם לאסור את השימוש בבית שאינו בדוק. מה שאין כן במי שחובת בדיקתו היא רק מחשש שמא ישכח ויאכל, ובפועל אין לו שליטה על זה ואינו יכול לבדוק ולבער את כל החמץ שבסביבתו, אפשר שעליו לא אסרו להיות בבית. ולחומרא, משום שאינו דומה בית שאין בו חמץ ידוע אלא שחובה לבודקו לבית שיש בו חמץ ידוע. בסיכומו של דבר, אין מקור ברור לאיסור שהייה בבית שיש בו חמץ, גם אם זהו חמץ שבימים רגילים את רשאית לאכול ממנו באין מפריע, אלא שלכתחילה עדיף להמנע משהייה במקום כזה. ובשעת הדחק שעליה אנחנו מדברים, הדבר מותר. מכל מקום, יעצתי להחמיר אם הדבר אפשרי ולהגביל את השהייה לעמידה בלבד ולא ישיבה, כי באופן זה של שהייה קצרה יש לנו עילה נוספת להקל. כך כתב במשנה ברורה סי' תמח סק"ו, שלמרות החובה להקים מחיצה בפני החמץ של גוי, אם החמץ הזה הובא לביתו של יהודי זמן קצר לפני צאת החג אין חובה להקים מחיצה, מפני ש"בשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו". יהי רצון שנזכה כולנו לקיים את הפסח כהלכתו ובשמחה!