שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • השבת אבידה

שאלה על יאוש שלא מדעת

undefined

הרב חיים שרייבר

כ אייר תש"פ
שאלה
שלום לכבוד הרב יש לי שאלה על סוגיית יאוש שלא מדעת בבבא מציעא כא-כב כדי להתאים את דין משנה "מצא ככרות, מעות ברשות הרבים הרי אלו שלו" לשיטת אביי הגמרא אומרת שמדובר מקרים כאשר מאבד ידע על האבידה סמוך לזמן האבידה. אם כן לא ברור למה שהוא יתיאש : אם לא עבר הרבה זמן הוא יכול לחזור על עקבותיו ולמצוא את האבידה. כיוון אנחנו מנחים שכאשר המוצא מצא את האבידה, הבעלים כבר יודעו עליה, יש פרק זמן בו בעלים יכולים לחפש בהנחה שאף אחד עדיין לא ראה את האבידה. יוצא שזמן בו המאבד יתייאש שווה לזמן בו מישהו ימצא את האבידה ולכן למוצא מעות או ככרות אסור לקחת אותם. יותר מזה כאשר מטרתנו היא להחזיר אבידה לבעליו. אם ההלכה תאסור לקחת אבידות שבעלים מגלים אותה מהר, הבעלים יוכלו למצוא אותה. (אפשר להניח שבזמן חיפושים בין האנשים הבודדים שראו את האבידה לא יהיה אף רשע). אמנם נפסקה הלכה כאביי אבל קשה להבין מה לעשות לפי שיטתו עם אבידות שאי אפשר להחזיר לבעלים. תודה רבה
תשובה
שלום בהבנת דברי רבי יצחק - "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". נחלקו רש"י והרמב"ם. רש"י פירש את הדברים כפשוטם לאחר זמן קצר משעת הנפילה הבעלים יודעים ומתייאשים. החזקה גורמת לכך שאחר פרק זמן קצר ביותר, המוצא רשאי ליטול את המטבע. לפי הרמב"ם (גזלה ואבדה יד, נל' ה', ז') אין די בחזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו,כדי לזכות במטבע אלא יש צורך בידיעה ברורה שהבעלים יודע שהמטבע נפל בוודאות מכיסו. לשיטת הרמב"ם גם כאשר ידעו הבעלים מחסרון המטבע מכיסם - אין הדבר מהווה יאוש; ורק אם בסופו של דבר יסיקו, שהמטבע נפל מכיסם - יתייאשו. לשיטת הרמב"ם, אין צורך שנשמע מפיו "וי לחסרון כיס". אולם צריכים אנו לשמוע מפיו, שהוא משוכנע שהמטבע שחסר בכיסו - נפל ממנו; וממילא חזקה שהתייאש. יום טוב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il