שלום רב. ראיתי שיש חתונות שהרב שעורך את הקידושין אינו שותה מהכוס של האירוסין והנישואין, האם אין חובה לשתות, הרי בברכת הנהנין המברך צריך לשתות?

שלום וברכה. כבר הקשה על מנהג זה, הגאון בעל הפני יהושע. אולם כבר יישבו האחרונים את המנהג, וכך נוהגים רבים מבני אשכנז. מאידך אכן בני ספרד נוהגים שהמברך טועם מעט מהיין. כמו כן, כדי לצאת כל הדעות, יש שנהגו לטפטף מעט יין על היד ובגמר הברכה טועמים מהטיפות, ויש שנהגו להעביר מעט מהיין לכוס קטנה ולשתות (ראה בהרחבה). מקורות והרחבה: בגמ' לא הוזכר שמברכים ברכות האירוסין והנישואין על כוס של יין, ואם כן ברכת הגפן שהוסיפו הקדמונים היא ככל ברכת הנהנין, וכן נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' ל"ד ב', וסי' ס"ב א') שאין ברכות אלו טעונות כוס בדווקא. והרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' ח') ועוד ראשונים רבים כתבו שאם לא ישתה המברך על הגפן, הוי ברכה לבטלה. וכן כתבו אחרוני ספרד (ראה שדי חמד מערכת ברכות סי' ג' אות ה' שאסף את השיטות), וכן נהגו בני ספרד (ראה נתיבי עם עמ' קט"ז שכן נהגו הספרדים בירושלים עיה"ק). מאידך מנהג בני אשכנז, שאין המברך שותה מהכוס אלא נותנים לחתן ולכלה לטעום מעט, כן מבואר בתשב"ץ (ח"ג סי' ס"ה) והמהר"ם מינץ (סי' ק"ט), ועוד ראשונים, וכך כתבו גדולי אשכנז (ראה שד"ח שם, ערוה"ש ס"ב ה', שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ח', ספר שדוכים ונושאין ליובאויטש עמ' ק"צ). ואף בכמה מתשובת הגאונים, יש לכך סמך (ראה תשובת גאוני מזרח ומערב סי' קכ"ג) שכתבו שאכן המברך צריך לשתות מכוס ברכות הנישואין, ומאידך כתבו שאם אי אפשר לטעום ממנו, כיון ששותים אותו חתן וכלה, יצא ידי חובתו. והנה הקשה הפני יהושע (כתובות סי' כ"א בקונ' אחרון) על המנהג: "וראיתי להזכיר מלתא דקשיא לי טובה, מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס, והחתן והכלה שותים ממנו, ואם כן היאך מברך בורא פרי הגפן, כיון דאין המברך שותה ממנו, ואיך יוצאים החתן והכלה בברכתו של המברך, הא קיי"ל בסוף פ"ג מס' ר"ה, כל הברכו כולם אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין, ומסקינן דברכת הכוס של קידוש נמי אם יצא מוציא כיון דחובה נינהו, אבל כשהכוס לאו חובה, אין ספק דאם יצא אינו מוציא... ואפי' אם נימא שכיון שעיקר היין לא בא ליהנות ממנו אלא כדי לקבוע ברכת האירוסין על הכוס, אכתי תימא אמאי לא יטעם המברך מן היין, וצ"ע". ביאור הדברים, כיון שדוקא באכילת מצה וקידוש שהם מצוות שהם חובה על האדם, והמברך מוציא אף שאינו טועם כיון שכל ישראל ערבים זה לזה (כמבואר בשו"ע קס"ז כ' ובמ"ב ס"ק צ"ה), מה שאין כן בברכות הנהנין שאינן מצוה וחובה על האדם, ממילא אינו נכנס לגדר ערבות, והמברך חייב לשתות או לאכול. לפי זה קשה מדוע נהגו בני אשכנז שהרב המברך אינו שותה מהכוס שברך עליה, הרי אין בשתיה זו מצוה, ואינה מעכבת את הברכות. וכבר נכתבו כמה טעמים ליישב את מנהג אשכנז, ראה בתשב"ץ (שם) שאף אם לא יטעם המברך מהיין אין כל חשש, כיון שהברכה נעשית במיוחד עבור החופה והקידושין, ולכן ודאי שיכול להוציאם אף שאינו נהנה בעצמו (אולם ראה בסוף קושית הפנ"י לעיל). כמו כן נשאל הגאון המהרש"ם מברז'אן (שו"ת ח"ה סימן ח') על רב שפקפק במנהג בני אשכנז, והשיב על כך המהרש"ם בתוקף: "דלא יפה עשה לשנות מנהג ישראל וגם הפני יהושע, אם כי תמה בזה אבל בכ"ז נדחק שם ליישב, והניח בצ"ע, אבל לא מלא לבו לשנות המנהג". ואכן משתמע בפני יהושע במקום אחר (ר"ה פ"ג דף כט) שמחזק מנהג זה, ע"פ יסוד שהוא כותב (שם) וז"ל: "ועל כרחך שהטעם דכיון שקבעו החכמים הנך ברכות לחובה הוי להו כברכת מצות ממש מטעמא דכל ישראל ערבים זה בזה, וכן נראה באמת מלשון הברייתא גופא דקתני כל הברכות כולן אף על פי שאם יצא מוציא משמע דלאו ברכת המצות לחודא איירי אלא אפילו בברכת הודאה ושאר ברכות שקבעו חכמים חובה גמורה לברך אותם נמי אם יצא מוציא", עיין שם וראה שבהמשך נראה שקושר יסוד זה גם לנידון שלנו. ואם כן כיון שקבעו הראשונים כוס זאת כחובה וכך נוהגים כל ישראל, ממילא ניתן להוציא בה את החתן והכלה אף שהמברך לא טעם בעצמו. וראה עוד במהרש"ם (שם), שביאר שכיון שברכת הגפן היא ברכת המצוות או ברכת השבח כלפי החתן, לכן מספיק שהחתן יטעם. ובשו"ת מאזנים למשפט (סי' י"ב) הביא דברי הפוסקים הנ"ל, והוסיף שאדרבא יש להקפיד דווקא שהרב לא יטעם, כיון שהקידושין נעשים בחוץ, וגנאי לת"ח לשתות בחוץ. ובאורח נאמן (עמ' קל"ח) הביא טעם נוסף שהרב שעורך את הקידושין לא יטעם, כיון שנפסק בשו"ע (או"ח ק"ע סע' ט"ז) שלא ישתה אדם מכוס ויתן לחברו. ועיין ביבי"א (ח"ה אהע"ז סי' י' אות ז') שהאריך בהבאת הפוסקים, וכתב שם על הטעם האחרון: "באמת כן מנהגינו לקנח ביד מקום נשיקת הפה בשעת שתיה לפני מסירת הכוס לחתן ולכלה". ואם כן לכל צד יש שורש ויסוד, וכל מנהג טעמו ונימוקו עימו. והנה יש שרצו לצאת כל השיטות, ומצאו פתרונות: ראה בשו"ת אפיקי ים (ח"ב סי' ב') שהגר"ח מבריסק נהג לטעום מן היין שנשאר בצלחת שבקרקעית הכוס של ברכת אירוסין, ושכן נחוץ לעשות לצאת ספק של חשש ברכה לבטלה, ובפרט כשהחתן וכלה אינם מכוונים כלל לצאת בברכת המסדר קידושין, וגם אם אומרים להם, הרי הם כקוף בפני אדם, ולא ידעו ולא יבינו השתא דאחסור דרי וכו' (הובא גם ביבי"א שם). וכן מובא מובא בשם הגר"ש סלנט זצ"ל, ובשולחן העזר (ח"ב דף ל"ו) כתב שאין זה שמועה נכונה, אלא הגר"ש היה שותה מהכוס בעצמו. וכן נהג הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, לשפוך על ידו ולטעום מהטיפות (הובא בס' בית חתנים פ"י הע' כ"ה). ומספרים על הגר"ע יוסף שצ"ל שהקפיד מאד על ת"ח ספרדי שערך חופה וליקק מהיין באצבעו, וכתב שאסור לת"ח להתנהג כך בציבור (משפט הכתובה פרק פ' הערה 19). והגרש"ז אויערבך (קונ' אפשריון שלמה אות כ"ו) כאשר סידר קידושין לספרדי והחופה נערכה בתוך אולם (ולא בחוץ מחשש לטעם שהוזכר לגבי ת"ח השותה בשוק), היה נוהג לשפוך מיד בסוף ברכה את היין לכוס קטנה שאצלו ושתה ממנה, ואין בזה חשש לכוס פגומה (ראה מ"ב סי' קמ"ב סקי"ט). וראה במשפט הכתובה (שם) שהביא מעשה עם הגר"מ אליהו זצ"ל, שאחר ברכות הקידושין הוציא כפית חד פעמית ולקח מהיין ושתה, ושאלוהו אם כך ההלכה, והשיב "אני מצונן ולא דרך ארץ להדביק את החתן", אולם מנהגו היה לשתות מהכוס ממש, כמנהג בני ספרד. והוסיף הג"ר אליהו בר שלום שליט"א, שכיון שאינו מקובל לשתות מכפית, עדיף לעשות את הפיתרון של הגרש"ז הנ"ל, וגם רב ספרדי יכול לנהוג בזה, להביא כוס קטנה, כאשר הטקס הינו חילוני, ובטקסי אומות העולם אין שנים השותים מאותו כוס לעולם כידוע. ולמעשה, כל אחד יעשה כמנהג אבותיו, ובמקום שהרב רואה לנכון לשתות, יעשה זאת בזריזות ויטעם מעט, כיון שאין צריך שתיית רביעית בברכות אלו, ואף בצירוף שלושתם יחד, מסדר הקידושין, החתן והכלה, אין צורך ברביעית (כנה"ג אהע"ז סי' ל"ד אות ג'), ומהעצות שהובאו בסוף, נראה שעדיף להכין כוס קטנה ולשתות ממנה, מאשר לטעום מידו. בברכה נאמנה,