שלום וערב טוב, משיחה עם צד שמתפיסתו הוא אתאיסט, הועלה הטיעון שאולי אלוהים לא קיים, אולי הזמן והמרחב פשוט נוצרו יש מאין, ללא יוצר. היה "אין" - אין זמן ומרחב, ופתאום היה "יש" וכך התפתח העולם למה שהוא היום. זו הייתה תיאוריית דוגמא אך נאמר שכמו שאי אפשר להוכיח את זה שדווקא אלוהים קיים, אי אפשר להוכיח שזה לא האמת - ה"יש" מ"אין". וכך אפשר להביא עוד דוגמאות ששמהן הגיע העולם להיות מה שהוא היום ולא בהכרח "אלוהים" מה אני יכול לענות, או באופן כללי לחשוב לאחר שאני קיבלתי את הטיעון הזה? איך לגבות כביכול את האמונה באלוהים מול טיעון זה? בניגוד לכך, משיחה עם אדם דתי שמעתי את המשפט "האתאיסט הוא המאמין הכי גדול" "אין באמת דבר כזה אתאיסט" ולא שמעתי את ההסבר ללמה מה התפיסה הדתית שעומדת מאחורי משפט זה? שאלה אחרונה מבלי קשר לשאלות הקודמות; האם היהדות היא דת היררכית? האם זה נכון שזכר קרוב יותר לאלוהים מאשר האישה ולכן הוא זה שנושא תפילות בדרך כלל, ולכן גם קוראים לאישה אישתו ובעל בעלה - כביכול האישה מתחת לגבר, או שברמת החשיבות כמו כך שהיהודי מעל מי שלא יהודי ברמת החשיבות? תודה מראש על ההתייחסות והתשובות, שיהיה ערב טוב ונעים

שלום רב ריה"ל בספר הכוזרי כתב שלא כמו הנצרות שאומרת רעיונות שההגיון לא יכול להכיל האמונה היהודית יכולה להסתדר עם ההגיון. אולם זאת עלינו לזכור שהאמונה איה מבסס את עצמה על השכל וההוכחות למרות שמבחיה מדעית ומבחית ההגיון זה מוביל לכך שיש סיבה ראשונה ביצרה עולם בכוונת מכוין. אולם האמונה היא מעל ומעבר לשכל. כפי שאי אפשר לשקול את האויר עם משקולת מכנית כך אי אפשר להאמין באלוקות בכלים שכליים שהם כלים אנושיים. הקב"ה נטע בנו את כוח האמונה שהוא הכוח שאיתו ניתן להתמלא בתובנות ובודאות בנוגע לאלוקות. האמונה היא כוח שיש בכל אדם כוח שנותן לאדם יכולת להכיר במשהו עמוק שצפון בו וצפון בהויה שסובבת אותנו. האמונה היא הכוח שיכול לקלוט את הדברים הודאיים שהם מעבר לגלוי והמוכח. האדם המאמין הוא האדם שעושה את הדילוג לודאות הפנימית הזאת. ההוכחות השכליות יכולות להוות גשר טוב שמביאות אותנו להכנס למקום פנימי ועמוק יותר. הכפירה במקור עליון והאיתאיזים אינו כשלעצמו גילו כוח האמונה בצורה שלמה. אולם יש משהו בכוח זה שרואה זיוף בכל מיני צורות של אמונה שאינם מתיישבות על השכל ונובעות מדמיון שאינו מדוייק. כנגד אמונות קטנות אלו יוצאת הכפירה. מבחינה זו יש בכפירה מבט עמוק יותר מאמונות המבוססות על הדמיון המתעה. היהדות אינה מדרגת את האישה כפחותה מהאיש. היהדות רואה באיש ואישה אישיות אחת שצריכה לשתף פעולה בהתעלות שלהם ובקרבתם לאל חיי. רבי עקיבא שלמד תורה 24 שנים בבית המדרש לא ראה את עצמו קרוב יותר לשכינה לעומת אישתו רחל שהיא זו שדחפה אותו לבית המדרש וכל התעלות שלו באופן מיידי מביא להתעלות שלה. ביהדות יש הכרה בתכונות האופי השונות שיש בין האיש והאישה וכתולדה מכך בחלוקת תפקידים לפי התאמת הנפשות. אולם האיש ללא אישתו יהיה מוגבל ביכולת התעלותו וכך גם האישה ללא האיש. יכולות ההתעלות וקרבת ה' מותנה בכך שהאיש והאישה ישתפו פעולה בניהם ושניהם ביחד ילכו ויתעלו. הגישה המערבית הינה גישה פירודית שאינה יכולה לראות שיתוף פעולה מעין זה בין האיש והאישה. כל אחד הוא אוטנומי לעצמו. אין ביכולת התפיסה האנושית להכיר בשיתוף פעולה שנוגע לעצמיות של האדם אלא רק לשיתוף פעולה חיצוני בעולם המעשה ובעולם הרוח. התנועות הפמנסיטיות עושות את המלחמה של הנשים ומראות את הקיפוח שלהם בעולם הגברי ומיצרות בכך עולם שהוא מלא מלחמות ומאבקים בין המגדרים. היהדות באה לעשות שלום בין המינים. השלום לא יושג על ידי שויון אלא השלום מושג על ידי כבוד והערכה הדדיים. האיש צריך להכיר במעלת אישתו ובכך שבדברים רבים היא עולה ומכושרת ממנו וכך גם האישה. הטוב יכול לבוא על ידי כך שכל אחד מביא את הטוב והעוצמה שיש בו ומוכן לקבל העצמה מהחוזק שיש אצל השני. כל טוב