שלום רב, לא הצלחתי להבין את הרקע ההלכתי לדברי החזון נחום הבאים, וכן מה המענה אליהם (כמובן רק במידה ונקבל שיש לחשוש סתם כך לזיבה): "ועוד חשו למ"ד דמחוסר כפורים דזב כזב דמי ואם כן יש ספק איסור דאורייתא אף אם יטבול ויעריב שמשו". אני מכיר את המחלוקת לגבי מי שהוא גם טבול יום וגם מחוסר כיפורים, אבל מאין נובע חששו של החזון נחום? כמו כן, בעקרון ר צדוק בתפארת צבי (תשובה כז) כותב שמותר להיכנס להר הבית בצמוד לכתלים ולכן גם יש לברך, אך נראה ממש בשורות האחרונות של אות יב שהוא חוזר בו מדבריו (בגלל חשש למים חלוקים או עכורים). לא הצלחתי ממש ליישב את הסתירה. אולי הוא רק מתרץ את השיטה המוזכרת שם? או שהעניין זה שהוא מייחס זאת רק לחומרא שאינה מעיקר הדין? תודה רבה!

לשואל, שלום וברכה! אכן קיימת שיטה בראשונים שלפי הדעה "מחוסר כיפורים דזב - כזב דמי" (דעת רבא בכריתות י ע"א) הוא אסור גם בכניסה להר הבית, אלא אם כן הוא בא כדי להביא את קרבנו (תוס' רי"ד נזיר מד ע"ב). להרחבה על סוגיה זו ראה 'שערי היכל' על מסכת זבחים מערכה כה, ושם התבאר שלפי רוב הראשונים אפילו הדעה שמחוסר כיפורים של זב דינו כזב הדבר לא אמרה זאת לעניין כניסתו להר הבית. הדבר מפורש בתורה שהוא רשאי להתקרב עד פתח העזרה להבאת קרבנו, ודוחק לומר שזהו היתר מיוחד לצורך הבאת הקרבן בלבד. לעניין תשובת ר' צדוק הכהן מלובלין (שו"ת תפארת צב"י ח"ב סי' כז אות יא-יב), הוא מביא שיטה של ה'תבואות שור' (סי' יט סק"ד) שמי ששוחט בהמה ולא מתכנן לבדוק אותה מטריפות ולאכול אותה, אלא להאכילה לכלבים, צריך בכל זאת לברך על השחיטה, אם רק יש היתכנות תאורטית שיבדוק אותה ויאכל ממנה (בניגוד לדעת הפרי חדש, שבמקרה זה אין לברך). לפי זה כתב ר' צדוק שמי שטובל במקווה טבילה שמאפשרת לו להיכנס להר הבית צריך לברך עליה אע"פ שאינו מתכנן כלל לעלות, אלא רק יש היתכנות כלשהי שיעלה. לאור זאת הוא תמה מדוע תושבי ירושלים אינם מברכים על טבילתם מקרי, שהרי יש להם היתכנות לעלות להר הבית. ותירץ בדוחק ("ואולי יש לומר") שהם אינם מברכים כי הם חוששים מטומאת זיבה, ועל הצד שהם טעונים שבעה נקיים גם אינם יכולים לספור שבעה נקיים, מחשש "מים חלוקים", שאולי הם כקרי המבטל את יום הספירה. וכתב שאמנם זוהי חומרא, אבל גם מי שנמנע מלאכול טריפה מכוח חומרא נחשב כ"אינו ראוי לאכול" לעניין הברכה על השחיטה. לענ"ד הוא מתכוון להסביר בדוחק את מנהג ירושלים, אבל ההסבר הפשוט יותר הוא שהתקבל להלכה שמי שטובל ואינו מתכוון לעלות להר הבית אינו מברך כלל, גם אם יש היתכנות הלכתית ומעשית שייכנס (מלבד זאת, בדרך כלל בזמנו לא התאפשר ליהודים לעלות להר הבית, ואכמ"ל). אגב, לא הבנתי היטב את לשונו: "ואולי י"ל כיון דאין אנו בקיאין במים חלוקין ועכורין אם כן כולי עלמא ספק זבין בני ג' ראיות הם במים עכורין ולית להו נקיים". מים חלוקים ועכורים יוצרים חשש קרי ולא זיבה (מקוואות פ"ח מ"ב). ואם כוונתו לחוש שמא ראו זיבה ואחריה אי אפשר לספור נקיים מחשש חלוקים ועכורים, הרי זו חומרא כפולה ומכופלת. ואם אכן חשש לכך, לא הבנתי מדוע נקט ג' ראיות (שמחייב קרבן), שהרי די בשתי ראיות להצריך שבעה נקיים (ולא נראה מדבריו שחשש ל"מחוסר כיפורים דזב"). ועוד, שגם בלא חשש עכורים וחלוקים הרי זב טעון מים חיים ולא די לו במקווה; ושמא בא ליישב גם את תושבי ירושלים הטובלים בשילוח וכדומה ואינם מברכים.