בס"ד שלום לרב, מצאתי תרנגול ביישוב במקום שלא מצויים חיות כאלה, ואני בדרך מהעבודה רוצה להגיע הביתה, ובבית האישה וילדים מחכים שאחזור, האם אני צריך ל"צוד" את התרנגול הזה ולהתחיל לחפש למי הוא שייך עד שיבוא משיח צדקנו ? ^^

שלום וברכה, התשובה בקצרה: הרואה תרנגול במקום שאין חיות מסתובבות שם, חייב לטרוח בו ולהשיבו לבעליו. אמנם אם הוא אדם מכובד ובשלו לא היה רודף ומתבזה לקחתו לביתו, אף בשל חבירו אינו חייב. אמנם לפנים משורת הדין צריך למחול על כבודו ולהשיב . כאשר מפסיד מעבדותו בשביל לטרוח ולהשיב, אם שכרו רב משווי האבידה, אין צריך להשיב. ואם שכרו פחות מדמי האבידה, ישיב האבידה ויקבל שכרו מהבעלים כפועל בטל . ואם רוצה לקבל שכר מלא יתנה בפני בית דין ואם אין שם רשאי לא להשיב. אם אין סימן בתרנגול יכול לצלמו באופן מיטבי וכשיבוא אליהו ויאמר מי בעליו או שיביא בעליו עדים, יתן לו דמיו אמנם אם יש בו סימן ובביתו יש תנאים שבקלות יוכל להשאירו לזמן מועט, צריך להשאירו שלושה ימים שמא יבואו בעליו בזמן זה .. התשובה בהרחבה: תחילה נקדים האם נתחייב במצוות השבת אבידה ובאיסור "לא תוכל להתעלם" . במקרה שיש בו סימן: חייב לקחתו ולהכריז ולהשיבו לבעליו. כמו שפסק השו"ע: "הרואה אבידת ישראל חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם (דברים כב א) ואם נטלם ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום "לא תגזול" ומשום "לא תוכל להתעלם" במקרה שאין בו סימן: השו"ע סימן רסב' סעיף ג', פסק על פי המשנה והגמרא במסכת בבא מציעא שבדבר שאין בו סימן כלל אין חייב ליטול ולהכריז. אלא שיש לדון בחפץ זה מצד יאוש שלא מדעת וכפי שיתבאר. יאוש שלא מדעת. בגמרא בבא מציעא דף כא עמוד ב', נחלקו אביי ורבא בשאלה האם "יאוש שלא מדעת הוי יאוש או לא הוי יאוש". וביארה הגמרא שמדובר במוצא חפץ שאין בו סימן, שעתידים בעליו להתיאש ממנו אלא שכרגע אינם יודעים על כך. לדעת אביי מכיוון שעדין לא נודע לבעלים ולא התייאשו הרי החפץ שלהם הוא ואסור לקחתו. אמנם לרבא מכיוון שעתידים להתיאש ממנו שהרי אין בו סימן, מותר לקחתו. להלכה נפסק בגמרא ובפוסקים כדעת אביי "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש". וזה לשון השולחן ערוך(סימן רסב סעיף ג'): "....אבל אם אין בו שום סימן אפילו במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לאו צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך כיון שבא לידו קודם יאוש" . אמנם נחלקו הראשונים בגדר החיוב להשיב חפץ בלא סימן שעתידים בעליו להתייאש ממנו: הרמב"ם (פרק טו' מהלכות גזילה הלכה א-ב) כתב שבאבידה שאין בה סימן וספק אם הניחה בעליה או שנאבדה, לא יטול. אך אם נטל הרי אלו שלו. לדעת הבית יוסף הרמב"ם סובר שיאוש שלא מדעת אסור לו לכתחילה לקחת שהרי הוא של בעליו קודם יאוש. אבל אם לקח מכיוון שאינו יודע למי להחזיר הרי אלו שלו.. יוצא מדבריו שלרמב"ם אין חובה לקחת חפץ שאין בו סימן. אמנם דעת הש"ך(רס סעיף ט') שחייב הוא לקחתו ולהשיבו. אלא כוונת הרמב"ם שכל זמן שלא באו בעליו יכול להשתמש בו. וכן עולה מדברי הסמ"ע דכתב שאף לרמב"ם יכול לקחתו לאחר יאוש שמכיוון שנטלו על מנת להשיבו לא עבר בגזל ויכול לזכות בו לאחר יאוש. ומשמע שחייב לקחתו אלא שאחר שהתייאשו הבעלים יוכל לקחתו. אך דעת שאר הראשונים שלא זכה בחפץ כלל ויהא מונח עד שיבוא אליהו. וכן כתב הרמ"א (רס' סעיף י') שעיקר. ומלשון השו"ע ג"כ משמע שפסק כדעת רוב הראושנים שהרי כתב שבדבר שאין בו סימן שבא לידו קודם יאוש צריך להחזיר "אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש". העולה מסעיף זה: במקרה שלנו מכיוון שאיננו יודעים אם הבעלים התייאשו או לא, אף שאין בו סימן, יש לנו לחשוש ליאוש שלא מדעת וחייב לקחת את האבדה. אמנם אם ניכר שהתרנגול פה זמן רב וודאי כבר הרגישו הבעלים והתייאשו , אינו חייב בהשבה ומותר לקחתו לעצמו. עד היכן מגיע החיוב לטפל באבידה: לאחר שהעלנו שחל עליו חיוב השבת אבידה על חפץ זה יש לבאר עד היכן חייב לטרוח בה. ונדון זה נחלק לשני חלקים: א. טורח בזמן מציאת האבידה עד שמביאה לביתו. ב. טורח וטיפול לאחר שלקחה לבית חיוב טירחה להביאה לביתו: טורח גופני - במשנה בבא מציעא דף ל' עמוד ב', נאמר "החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב לטפל בא"- ובגמרא אמרינן "השב אפילו מאה פעמים". הרי לנו שאדם חייב לטרוח באבידה אפילו כמה וכמה פעמים למרות שמתבזבז זמנו. ואף לא מצינו דין שפוטר מהשבת אבידה אלא אם כן מפסיד ממון כפי שיתבאר בסמוך. הפסד ממוני- בשו"ע סימן רסה' פסק על פי המשנה בבא מציעא דף ל' עמוד ב': "הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל אבל אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבדה ששוה מאה דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק .... ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה"ז נוטל ... ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם". מדברי השו"ע מבואר שאין לאדם להפסיד ממון בשביל להציל ממון חברו. אמנם אם שכרו נמוך משכר האבדיה, עליו להשיב ומקבל מהבעלים החזר כפועל בטל ולא כל שכרו. אמנם אם אינו רוצה להפסיד אפילו מעט ורוצה כל שכרו ואין בית דין או בעלים שם אינו חייב להשיב. כיצד מחשבים שכר כפועל בטל: לדעת רש"י והרמב"ם - אומדים כמה אדם מוכן לקבל וישב בטל במקום שיעבוד במלאכתו ויקבל תשלום מלא. דוגמא: אדם שעובד בבניין וראה אבידה והשיבה, נאמוד כמה היה מוכן שבמקום לעבוד ישב בבית ויתנו לו שכר מועט. אמנם דעת הרא"ש והטור - שמכיוון שאי לו להפסיד מעבודתו ולהשיב אבידה אומדים כמה היה מוכן להתבטל ממלאכתו ולטרוח ולהשיב חפץ זה. דוגמא: אדם שעובד בבניין ורואה אבידה נאמוד כמה היה מוכן להפסיק ממלאכתו לעסוק במלאכה קלה דומה להשבת אבידה וזה מה שישלם. השו"ע כתב דעת הרמב"ם. והרמ"א הביא דעת הטור. טורח לא לפי כבודו- במשנה דף כט' עמוד ב', נאמר: "מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול". ובגמרא (שם ל' עמוד ב'): "אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר". העולה מדין זה שאם אדם לא היה מבזה את עצמו על דבר זה אין לו להתבזות בשביל להחזיר ממון חברו. א"כ גם בנידון דידן אם לקיחת התרנגול עד ביתו וכן תפיסתו היא בזיון למוצא ולא היה עושה כן אם היה זה ממונו פטור מהשבה . לפנים משורת הדין אמנם בגמרא (שם) איתא שלפנים משורת הדין יש להחזיר. וכן כתב השו"ע וזה לשונו: "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו " אך מכיוון שאין זה מצד הדין אלא לפנים משורת הדין, כל אדם יעשה את השיקול שלו האם הנכון כרגע לעשות לפנים משורת הדין או שכרגע יותר נכון שיעזור לאשתו ולילדיו וכו'. טורח לאחר שלקחה לביתו: מדברי המשנה והגמרא במסכת בבא מציעא עולה שאין אדם חייב לטפל באבידה לעולם עד שיבוא בעליה, אלא עליו לטרוח זמן מסויים ואח"כ יכול למכרה. בנידון שלנו עולה מהגמרא שהחיוב הוא שלושה ימים בתרנגול שטיפולו מרובה ובתרנגול שטיפולו מועט שלושים יום. אמנם בימינו שאין אנו חיים בכפר שבו מסתובבים תרנגולות וחיות באופן קבוע וטיפול בחיות בבית כרוך בטרחה רבה מסתבר שוודאי אין חייב לטרוח כל כך ואף אם יש לו חצר בביתו לא יצטרך יותר משלושה ימים. כמו כן נראה שהחיוב לטפל ולא למכור הוא כשיש יכולת להחזירו כגון שיש בו סימן או עדים. אבל בדבר שאין בו סימן מה יועיל שישמור שלושה ימים? ועצה פשוטה בימינו שיצלם את הדבר מכל צדדיו וכשיוכל להשיב כשיבוא אליהו ישומו לו על פי זה. בברכה, הרב שילה שטינמץ