שלום וברכה הרב. מה דין משכיר שטוען שהתחייב לדירת שלושה חדרים באותו סכום, בעוד השוכר טוען שדובר על דירה עם ארבעה חדרים ובמשך הזמן המשכיר החליט שהוא משתמש בחדר הרביעי. יש לציין שבזכרון דברים כתוב 4 בצורה ברורה?

שלום רב. ראשית כל אם אינכם מגיעים לעמק השווה, יש לפנות לבית דין. בכל אופן אכתוב את הדברים בכללות. במציאות שלא ניתן לדעת האם המשכיר צודק בטענתו, שהתחייב להעמיד לשוכר דירה עם שלושה חדרים, היה על המשכיר להשבע שבועת היסת. ובימנו נוהגים להמיר את השבועה בכסף, וינוכה מהשכירות כשליש מההפרש בין דירת שלוש לחדרים לדירת ארבע חדרים. אולם בנידון השאלה, מפורש בזכרון דברים כדברי המשכיר, ואם ניתן להוכיח שזו כוונתו, הדעת נוטה לחייבו. עם זאת אין הדברים אמורים הלכה למעשה כאמור, כיון שיש בנידון זה עוד פרטים שצריך לברר. מקורות: בחו"מ סימן צ"א סע' א', הביא מרן השו"ע מחלוקת בדין תלוש ולבסוף חיברו, האם דינו כקרקע, ומספק אין לחייבו, ולדעת הש"ך שם לכל הדעות דינו כקרקע. וכיון שאין נשבעים על קרקעות, אין כאן שבועה דאורייתא של מודה במקצת, אך הוא צריך להשבע שבועת היסת. וכיום בבתי הדין נהגו לפשר בזה ע"פ ראות עיני הדיינים לפי כל מקרה לגופו. וכיום שנהוג להחתים בשטר הבוררות, הן לדין הן לפשרה, ניתן לעשות פשרה הקרובה לדין, באופן של ניכוי שליש ולפי ראות עיני הדיינים כפי שעולה בפת"ש (חו"מ סי' י"ב) בשם השבות יעקב. והנה בנידון שלנו, יש זכרון דברים בו כתוב להדיא שמדובר בדירה בעלת ארבעה חדרים, ואם כן המשכיר מודה שזה מה שהיה כתוב, זה מחייב אותו. ואם אכן הדברים נכונים, יש להחזיר את החדר לרשות השוכר או לנכות את ההפרש של השכירות. בברכה נאמנה,