שלום הרב, בוקר טוב, אשמח אם הרב יוכל לחדד לי איך החסידות וההלכה קשורים? באיזה קשר? ואיך זה מסתדר ביחד? כי אומרים "אלו ואלו דברים אלוקים חיים הם" ואיך זה יכול להיות שאם לא ישנתי לילה שלם- (אני אשכנזיה) אפשר להתחיל רק בברכות התורה? כי אני לומדת קצת חסידות, ואני יודעת בטוחה שיש את ההלכה הברורה שקובעת לנו את המסגרת ואת המוחלטות של קבלת דבר ה, וההלכה יוצרת לנו מסגרת קבועה לעבודת ה ויש את החסידות שהיא מה? הלב? האידיאל? כי לי המון פעמים הכל מסתדר ביחד. קראתי בספרו של הרב משה שילת "שווה לכל נפש" כי עפ"י החסידות התפילה היא שלב שלב בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כמו דרגותיו של סולמו של יעקב אבינו) ולמשל אנו פותחים את הבוקר בתפילת "מודה אני לפניך" הוא מסביר שם כי עפ"י החסידות המשמעות היא שדבר ראשון פותחים בהודאה לה וזה מבטא חיבור מוחלט לעצמיות המוחלטת של הקב"ה. בזה שאני מתחילה במודה, ואז אומרת אני, זה אומר שה הוא מלכו של העולם ו"לו לבדו אנו מודים", ואז רק אומרים אני.. כלומר ה הוא הראשון, והאני, בשר ודם, מגיע אח"כ. אז אני מברכת אחרי לילה שלם שלא ישנתי רק ברכות התורה? למה? כי התורה היא העיקר והלב וזה בסדר להתחיל לברך רק ברכות התורה בלי שאר הברכות לפני? והברכות הבאות אחרי זה בסדר להמשיך לומר כרגיל? אני לא עד הסוף מבינה את הקשר המהותי העמוק בין החסידות להלכה, ואיך במציאות זה ביחד?

החסידות מטפלת יותר באופי הפנימי ובמצבה הבריא של הנפש. ההלכה באה לקבוע את המעשים, התפילות והברכות הראויות למצב הנפשי המתוקן. כי יש חשש שאם המעשים לא יהיו ראויים או בגלל חיסרון או יתרון זה עלול לפגום בנפש. אמנם הפסיקה ההלכתית נמדדת בקנה מידה הלכתי שלא מכניס לתוכו השפעות רגשיות או רוחניות למרות שביסוד ההלכה עומדת החתירה לשלמות נפשית וקרבת ד'. לכן, כיון שאדם מברך על התורה כל יום הוא מתכוון שהברכה תחול על אותו יום ומכאן שביום הבא הוא זקוק לברך מחדש. אמנם שאר הברכות באות להודות על התחדשות הכוחות שחזרו אחרי השינה, וכיון שלא היתה שינה לא נחסרו הכוחות וממילא לא התחדשו ועל כן אין טעם לברך. למנהג הספרדים הברכות אינן רק במה שנוגע למתפלל אלא לכל העולם, והרי לכולם היתה התחדשות.