א. אנו רגילים להגיד (וכן שמעתי מפי הרב) שא"י דוחה פיקו"נ של הפרט אך לא של הכלל. רציתי לשאול על כך- א"כ מהו ההגדרה של הכלל? 600,000, 22,000 ("אין השכינה שורה וכו’") או מספר אחר? או שבכלל לא שייך לדבר על המושג "כלל" במספרים משום שהוא איננו אוסף של פרטים אלא ישות בפני עצמו? ב. עוד שאלה בנושא זה - האם צריך או מותר והיא מידת חסידות, שהיחיד יסכן/ימסור את נפשו ע"מ לשחרר חלק מא"י? ג. עפ"י הכלל הנ"ל (פרט מוסר נפשו למען א"י) מדוע הרבנים (ובתוכם אפילו הרב כהנא) עפ"י מה שידוע לי ניסו לגרום לרב יהודה ריכטר ולחבריו לחזור בהם מאיום ההתאבדות באם תוחזר חבל ימית? הרי מה ההבדל בין האיום שלהם לבין שביתת רעב ללא הגבלת זמן שראיתי שאפילו רב שהוא נגד סירוב פקודה התיר? או שבכלל גם זה אסור?

א. חיוב מלחמה הוא על הציבור ולא על הפרט. לכן, אם בא האויב ואומר שיסגירו לידיו חבל ארץ מסוים אחרת הוא ילחם בנו, יש חיוב על הציבור לצאת למלחמה. אין הדבר נבחן בכמות האנשים, אלא במה שהם מייצגים. אם הם מייצגים את עם-ישראל, הם נחשבים ככלל, ואם הם מייצגים את עצמם, הם נחשבים כפרט. ב. אני חושב שמותר ליחיד לסכן עצמו, מפני שהוא עושה למען כלל ישראל. ג. הרבנים חשבו שזה לא יעזור ולא יועיל כלום, ואז התאבדות ללא מטרה וללא תכלית-אסורה. כאשר ירושלים היתה במצור בימי בית שני, רבן יוחנן בן-זכאי אמר שצריך להכנע לרומאים. הוא הבין שהמלחמה אבודה, והמשכה יוביל להרג רב בחינם. מצב כזה הוא התאבדות ואסור על-פי התורה.