אני יודע שתמיד צריך לכוף את כל האדם לכף זכות. אבל השאלה שלי מה הגבול לזה לבין להיות מטומטם. יש למשל איזה מישהו שנגיד מוחזק בתור תלמיד חכם. והוא מדבר איתי פתאום עובר מישהו הוא אומר לו שלום בחיוך ואחרי שהוא הולך אותו אדם הוא אומר לי עליו דברים לא טובים. אז כמובן שלא קיבלתי את זה. ודבר שני אמרתי כנראה הוא יעשה על זה תשובה לפני השינה בטח היה כואב לו הנושא אז הוא אמר את מה שאמר. ובמקרה אחר הוא מדבר איתי עוד לשון הרע. ואני עוד פעם מעביר ולא שומע למילה שיוצאת לו מהפה. ומרגיש לי כבר שכל האדם הזה אנרגיות רעות והכול עטוף בחיוכים מזוייפים שאין לי כוח אליהם אני כל כך אוהב אנשים אמיתיים ובלי כל השטויות האלה. או שהוא אומר שאני אלמד תורה טוב כי מה חשבת כבוד בא ברגל וכל מיני דברים כאלה שדוחה אותי שכאילו הכל מזוייף. ואני ממש מרגיש שאני שונא אותו כבר ממש שונא ואני אומר לעצמי איפה אהבת ישראל שלי. ואני מנסה למצוא בו נקודות אור וככה כאילו להסתפק בזה. ואז אמרתי לעצמי אם בזה אני שונא אדם מה אני אגיד על יהודי שרצח יהודים אחרים או על יהודים שעשו פשעים עצומים . איך אני אמור לאהוב אותם. שמעתי כבר את כל הדברים האלה של "לאהוב את המהות שלו כיהודי אבל לא את המעשים שלו". אבל מה המקור של המעשים שלו? כי הוא אדם זהב? לא ניראלי.. אני ממש מבקש הכוונה בנושא, תודה! ואם אפשר גם כלים פרקטיים מה לעשות לא רק בסיטואציה הנוכחית אלא בכל סיטואציה.

שלום. א. חכמים אומרים: אם דומה הרב למלאך ד' צב-אות יבקשו תורה מפיו, ואם לא, אל יבקשו תורה מפיו. משמע, שיש תלמידי חכמים שאינם דומים למלאך... ב. לא צריך לכעוס עליו, ולא לשנוא. רק להחליט, שאם אני אזכה להיות תלמיד חכם, לא אתנהג כמוהו! ג. עשה לך רב! אמור לעצמך: זה לא הרב שלי! אבל רב אחר, שאני מעריך, הוא יהיה לי לרב! נתק כל קשר לימודי או ריגשי מהרב הזה, והידבק במי שבעיניך ראוי וטוב! ברכה והצלחה!