בשבוע שעבר השתתפתי במחנה פעילים במסגרתו חילקתי סרטים כתומים שעות רבות כל יום, דבר שגרם לי להיפגש עם הרבה מאוד אנשים. אנשים רבים צעקו לעברי: "הייתי אתכם עד שהתחלתם לחסום כבישים" וכו’ וכו’. מנקודת מבט שלי, ודאי שחסימות כבישים זה דבר מוצדק מאוד, ובן בנו של ק"ו שאם אנשים מקבלים בהבנה חסימות כבישים של אנשים שמשכורתם מתקצצת, ודאי שהם צריכים להבין ולהצדיק חסימות שנועדו לבטל תוכנית מרושעת ומטופשת שכזו. אך מה לעשות ולא כל עם ישראל חושב כך. האם נכון להאבק בצורה שיכולה חלילה לגרום לחילול שם שמים והגדלת הפירוד בעם, גם כשהמטרה היא כ"כ נעלה ונשגבה? האם הרב חושב שהפעילות של "פנים אל פנים" חיונית? במקרה שהתשובה חיובית, האם היא יכולה לעלות בקנה אחד עם הפעילות של חסימות הכבישים (שלכאורה שתי הנ"ל נראות סותרות זו את זו)?

בכל מאבק שאנחנו מנהלים כנגד הממשלה, צריך להגיע למינימום חיכוך. ומצד שני, אנחנו רוצים להביע את מחאתנו והתמרמרותנו מן המצב, ואחת הדרכים לזה היא שעושים רעש. ואכן, יש אנשים שחסימות הכבישים מפריעות להם. אבל אם הם יחשבו בפרופורציה, הם יראו שכמה שזה מפריע להם (ואצלם זהו אירוע חד פעמי שהם מפסידים בגלל החסימה), אלפי אנשים עומדים להיות מושלכים מהבתים שלהם על לא עוול בכפם, ללא ידיעה מה יהיה עם הפרנסה, ללא ידיעה מה יהיה עם הילדים שלהם, וזורקים אותם מהמקום בו הם חיו שלושים שנה. אם הם יחשבו בפרופורציה של אחדות ואחריות הדדית, ולא יסתכלו על הנוחיות הפרטית שלהם אלא על כלל ישראל, הם יהיו מוכנים לסבול את צורת המחאה הזאת. נכון, אי אפשר לצאת ידי חובת כולם. תמיד יהיו בעלי דעות קדומות שלא ירצו להבין, אבל מרדכי היהודי לימד אותנו שצריך להיות "רצוי לרוב אחיו". התועלת גדולה, ולכן לדעתי אפשר לעשות את זה. כמובן שצריך לצאת גם ל"פנים אל פנים", משום שרוב העם לא מבין את גודל הכאב והבעיה שבתוכנית העקירה. בפנים אל פנים אנחנו יכולים להסביר ולהקרין לאחרים את עמדתנו. חסימות הכבישים נועדו כנגד הממשלה ועושי דברה, פנים אל פנים נועדו אל העם. עוד בנושא זה מאת הרב. לתשובת הרב זלמן מלמד. לתשובת הרב יעקב אריאל. האם ניתן לתבוע חוסמי כבישים? מה עוד ניתן (היה) לעשות למניעת הגירוש?