מדוע בעקידה התגלה לאברהם מלאך ה, ולא הקב"ה בכבודו ובעצמו? הרי הקב"ה התגלה לאברהם פעמים רבות באופן ישיר (למשל בברית בין הבתרים, בסדום ועוד) ומדוע בניסיון הכי משמעותי בחיו של אברהם - העקידה לאחר עמידתו בניסיון של אברהם לא התגלה אליו ישירות הקב"ה, אלא קרא אל אברהם מלאך מן השמים?

שלום אביא שתי תשובות לשאלתך משני בתי מדרש שונים. א. הרש"ר הירש (בראשית פרק כב פס' יא-יב) מבאר שכדי לבטל את הציווי היה די במלאך, לעומת זאת בציווי על העקידה היה צורך בציווי מאת הקב"ה בעצמו, ומלאך לא היה מספיק, מכיוון שאברהם אבינו פשוט לא היה עושה כדברי המלאך, שהרי הציווי על העקידה סותר כל מה שלמד מה', ובמיוחד בכל מה שנוגע ליצחק כהמשך של אברהם. הרי אברהם כבר עמד בכל הנסיונות וגילה שהוא הולך רק בדרך ה' שאחד מהיבטיה הוא איסור הקרבת בני אדם. לכן כדי לעצור את ההקרבה לא היה צורך בהתגלות יוצאת דופן של ה' (הרי ה' מתגלה רק במצבים יוצאי דופן, כגון מעמד הר סיני) והיה די בהתגלות מינורית של מלאך מכיוון שאת ההנהגה הזאת של הקב"ה אברהם ידע והכיר היטב. ב. על דרך החסידות הובא בשם רבי משה צבי מסאווראן זצ"ל (תלמיד רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל) בספר לקוטי שושנים (פרשת וירא בפסוק ויקרא אליו מלאך ה' וגו') ליישב כל זה, שהנה נודע שמכל מצווה שאדם עושה נברא ממנה מלאך קדוש (כפי שמובא במסכת אבות פרק ד משנה יא רבי אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד. ופירש רבי עובדיה מבטרנורא, פרקליט - מלאך מליץ טוב), ואמנם לא כל המלאכים הנבראים מהמצוות שווים, כי לפי ערך כוונת ועשיית המצווה ולפי גודלה יהא אורו של המלאך, כי אם היא מצווה גדולה וגם עושה אותה בהתלהבות גדולה ובמסירות נפש ממש, אזי המלאך הנברא ממנה אורו גדול, מאיר ומבהיק ומופיע וזורח בכל העולמות עליונים ותחתונים וכוחו גדול להמליץ עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות, לא כן אם אין המצווה גדולה כל כך וגם האדם עושה אותה בלי התלהבות כראוי, אז גם המלאך הנוצר ממנה אין אורו גדול וכוחו חלש. גם ידוע שלא תושלם בריאת המלאך בשלימות עד גמר המצווה בשלימות בכל פרטיה, ובאם לאו הוא ח"ו כבעל מום. והנה ידוע שעניין העקדה היה דבר גדול להקריב בן יחיד שנחנן למאה שנה אחר כמה הרפתקאות שבאו עליו, ואברהם אבינו עשה אותה ועוד בשמחה רבה והתלהבות גדולה עד שהשכים בבוקר וחבש בעצמו את החמור הגם שהיו לו הרבה משרתים לעשות ציוויו, והכל למען גודל התשוקה והחמדה והכיסוף אשר נכסף למלאות פקודת יוצרו ביתר שאת ויתר עוז, וגם בקע בעצמו עצים ועקד בעצמו את בנו יחידו האהוב לו יותר מעצמו ושלח המאכלת לשחוט אותו באכזריות כזה הגם שהיה איש החסד, והכל מטעם שכל כך גברה אצלו רשפי שלהבת אהבת בוראו עד שכבש טבעו והתלבש באכזריות כזו אשר לא נשמע כמוהו לעשות רצון קונו. והנה ממצווה רבה וכוונה כזו נעשה ממנה מלאך קדוש וטהור שאורו רב עד אין חקר מאיר ומופיע בכל העולמות עליונים ותחתונים אשר עומד ומלמד זכות עליו ועל זרעו עד ביאת גואל צדק. ולכן עד היום אנו מזכירים  עקדת יצחק לעורר כוח המלאך שימליץ לפני בוראנו להצילנו מכל צרה וצוקה. ואמנם כל זה היינו מפני שכוונת ה' יתברך לא היה אלא רק להעלותו בכל לבו לשוחטו, ועל כן נברא מלאך זה, אבל אם הייתה כוונת ה' יתברך לשוחטו ממש, אז כל עוד שלא היה שוחטו בפועל לא נגמרה המצווה ולא היה באפשרי לגמור בריאת המלאך, וזהו העניין שה' יתברך רצה להודיע לאברהם אוהבו שכבר נגמרה המצווה בהעלות בנו ובמה שנגמר בלבו לשוחטו ואינו צריך לשוחטו בפועל ממש, ולכן שלח את המלאך הנברא ממצווה זו של העקדה ואמר לו לבל ישחטנו כי כבר נגמרה המצווה בהעלאה במה שלא חשכת את בנך את יחידך, וראיה לזה "ממני", רצה לומר, ממה שאתה רואה אותי שנבראתי ממצווה זו בשלימות כראוי למלאך הנברא ממצווה רבה כזו, ואברהם הכיר בטיב מהות המלאכים וראה שהאמת כדבריו, ולכן ידע בבירור שכבר גמר המצווה ולקח איל תמורתו, ואמנם בקריאה השנית היה מלאך אחר  שלא נברא ממצווה זו, ולכן לא אמר תיבת "ממני", ואפילו מלאך זה עצמו לא היה שוב צריך לומר זה, כיוון שכבר ידע אברהם שגמר המצווה. עד כאן דבריו. (הסבר זה ראיתי באתר הידברות) יום טוב