הגזרה הנוראה שנתרגשה עלינו בחורבן יישובי גוש קטיף גרמה לזעזוע שעבר לאורך כל חוט השדרה של העם. תהיות התעוררו ושאלות נשאלו לגבי דרכי פעולותינו, החל מתפילות וקביעת ימי צום על הגזירה, דרך הפגנות וחסימות כבישים, וכלה בשאלת סירוב הפקודה ומידת הכח שיש להפעיל בזמן אמת. כמו כן נוצר צורך לברר אם ראוי לשתף ילדים ובחורי ישיבה בפינוי וכן שאלת צניעות הבנות.

בוודאי שיש לחזק את הציבור שלא יתייאש מהקשיים, הן הקשיים הלאומיים והן הקשיים הפרטיים של כל אחד ואחת. לכן ראוי לענות לכל חלק של השאלה בצורה מפורטת וממצה לאמיתה של תורה: הרבנים נדרשו לשאלות הציבור: ישנו סוג של פעילות מבורך ומועיל בוודאי של תפילות המוניות וקביעת ימי צום על הגזירה. אמנם, רבים הרגישו צורך לעשות השתדלות מעשית כגון הליכה להפגנות ועצרות מחאה. לגבי חסימות הכבישים, היו רבנים שהתירו ואף תמכו במעשה והיו כאלו שהתנגדו. באתר אף ניתנו שיעורים בנושא. הפסיקה הנוקבת ביותר התייחסה לחיוב סירוב הפקודה לחיילים ואנשי כוחות הביטחון. מכל מקום, על כולם הוסכם שאין להפעיל כח אקטיבי מכל סוג שהוא וההתנגדות תהיה פאסיבית בלבד. סוג נוסף של עשיה (נסתרת) היה על ידי העמדת עובדות על דיוקן וחיזוק הציבור מול סילופי התקשורת שהתגייסה למבצע הגירוש המכוער. גם שאלות פרטיות רבות התעוררו: האם בחורי ישיבה צריכים להשתתף בפעילות? כיצד יש להכין את הילדים למאבק, מחשש שייפגעו ממראות הפינוי? כמובן שגם נושא צניעות הבנות בחסימות ובהפגנות עלה. כמו כן ניתנה תשובה לשאלה מה לעשות כשההורים מתנגדים לפעילות הילדים. אולם השאלות הכואבות ביותר הגיעו מן המגורשים עצמם ששאלו אם בשעת פינוי עדיף להתבצר או לשבת ללמוד תורה והאם יש לקבל את כספי הפיצויים. היחס למדינה ולמגרשים יהודים בשמה. דרכי התחזקות לאחר גירוש וייאוש.