ממעשה דתמר לומדים חז"ל (ראה רש"י בבראשית לח, כה) ש"נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". על כך קשה לי: הרי אדם מחוייב למסור את הנפש על שלוש העבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא על הלבנת פני חבר, אם כן מדוע תמר נהגה כך, ואם נהגה כך, מדוע לומדים חכמים ממעשיה?

לשואל שלום, שאלה גדולה שאלת, וכבר נחלקו בה גדולי הראשונים. לפי תוספות (סוטה י ע"ב ד"ה נוח), דברי הגמרא הם כפשוטם, שיש חיוב גמור להיהרג ולא לעבור על הלבנת פנים, ולכן הקשו בדומה לשאלתך, מדוע לא כללו את עבירת הלבנת פנים עם שלוש העבירות החמורות שדינן "יהרג ואל יעבור" (תוספות תירצו שם, שאיסור הלבנת פנים לא מפורש בתורה ולכן לא נמנה עם שלוש העבירות החמורות. ולפי רבנו יונה בשערי תשובה ג, קלט איסור הלבנת פנים הוא בכלל רציחה ולכן לא נימנה בנפרד). אבל המאירי (ברכות מג ע"ב ד"ה לעולם) כתב שדברי חז"ל אלה נכתבו ב"דרך צחות" כדי לעורר אותנו לחומרת איסור הלבנת פנים, אך אין הדברים כפשוטם. ובפני יהושע (בבא מציעא נט ע"א ד"ה ואמר) מבואר שאכן אין חיוב ליהרג כדי לא להלבין פנים, אלא "נוח לו לאדם", כלומר מותר לעשות כן, ותמר בגדולתה היתה מוכנה להיהרג כדי לא להלבין את פניו של יהודה. בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ז ענף ד מד"ה ומדי) האריך הגרש"ז אויערבך לדון אם מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים. עיין שם. ובספר חסידים (סימן נד) כתוב: "איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעיניים והעונש גדול מאוד והעבירה קלה (בעיני בני אדם) וחמורה היא למעלה? הוא הבושה". בברכה נאמנה