שלום הרב האם כשאני מתפלל אני צריך "לדרוש מהקדוש ברוך הוא" כי הוא יודע מה טוב לי והוא עושה את זה לטובתי אז איך אני יכול לבקש ממנו להצליח במשהו מסוים כשברור שהוא יביא לי את זה כשאני יצטרך וזה שאני מתעכב עד עכשיו זה לטובתי?

לשואל שלום וברכה! שאלתך מורכבת משני חלקים: האחד מבחינת ה' יתברך: מה עניינה של התפילה ומה השפעתה? וכי הקב"ה מושפע מלחצים? האם בגלל התפילה הוא אמור לעשות דבר שמבחינה עניינית אינו מתאים, כעת או בכלל? והשני מבחינת האדם: האם הוא אמור לרצות שיקרה משהו אחר ממה שהקב"ה עושה לו? השאלה הראשונה עתיקת יומין, ואכתוב בקצרה כמה תשובות עיקריות: א. התפילה משנה את מהותו של האדם. עצם העמידה לפני ה' מרוממת את האדם, וגם החיבור לבקשה המסוימת, האכפתיות של האדם מהעניין שעליו הוא מתפלל, עושים אותו לראוי יותר שה' יענה לו. במובן זה, עיכוב "לטובתך" פירושו שבזמן מסוים עדיין אינך ראוי שהבקשה תיענה, והתפילה הופכת אותך לראוי. ב. אחת מדרכי עבודת ה' היא העמידה כעבד לפני רבו המבקש ממנו את מזונו וצרכיו, ולכן קבע ה' יתברך שהתפילה תהיה מרכיב מסוים בשיקוליו מה לתת ולמי. כלומר, ייתכן שטובתך היא שהבדר שעליו אתה מבקש יקרה כבר עכשיו, אבל חלק מסדרי ההנהגה הוא שהטובה תגיע בעקבות בקשה. ג. תשובה הקשורה לקודמת, שהעיקר בתפילה צריך להיות שהקב"ה ישלים רצונו, והתפילה עצמה נותנת כביכול כוח לה' לעשות את הדרוש. אם כן האדם לא צריך לשים במרכז את רצונותיו הפרטיים, אלא לבטוח בה' שהם יתמלאו לפי הסדר הנכון, ותפילתו תהיה לחיזוק הבריאה בכללה. כך כתב בנפש החיים (ש"ב פי"א): "העיקר הגדול של ענין התפלה שכלל כוונתה הוא לכוין רק להוסיף כח בקדושה. שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענייניו וצרכי עצמו מנגד, ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך... כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים... ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל". באשר לשאלה השנייה, האם רצוי להימנע מתפילה מתוך ביטחון בה' שכל מעשיו לטובתי? לא כך נהגו אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שהתפללו גם על צרכיהם האישיים, וכמאמר חז"ל (יבמות סד ע"א): "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". אמנם מובא בשם אחד מגדולי החסידות, רבי פנחס מקוריץ, שיש דרגת אמונה כזו שבה האדם כבר לא מתפלל מרוב בטחונו בה'. וכ"כ בדור האחרון בעל 'שומר אמונים', שיש דרגה בעבודת ה' שבה הצדיק שמח בצרותיו כי זהו רצון ה' ואינו מתפלל עליהן. נראה שגם הם דיברו על מי שזו באמת החוויה הפנימית המתמדת שלו, שהוא שמח באמת בגורלו, אבל אם לא כן - עליו להתפלל. כיוצא בזה כתב הראי"ה קוק זצ"ל ב'עין איה' (שבת פ"א סי' מג) על "שבת היא מלזעוק", שאין זה רק מפני שהתחנונים לא מתאימים לשבת, אלא שבשבת האדם צריך להתעלות לדרגה עליונה של יחידי סגולה שבה הוא מביט על כל המציאות ורואה את כל צדדיה הטובים, לרבות המחלה. אבל בימות החול, המדרגה לכלל בני אדם, שחשים את הצער ואינם שמחים בו באמת, להתפלל להסרתו.