שלום וברכה, מתוארת בפרשת העקידה השיחה בין יצחק לאברהם ושאלתו של יצחק. אברהם, לכאורה מתחמק מלענות ליצחק היכן העולה ועונה שהקב"ה יראה להם. האם גם בעובדה שאברהם לקח את יצחק ולא גילה לו את מטרת ההליכה וכן מתן תשובה אחרת לשאלה שלכאורה ידע את תשובתה היא דרך אמת ונכונה? האם במקרה זה המטרה מקדשת את האמצעים ולא היה ראוי לומר ליצחק את האמת ושזה רצון ה ולהאמין ולבטוח ביצחק (שהיה כבן 38) שיעשה את רצון אף אם עליו להקריב את חיו ויזכה אף לשכר גבוה לעומת מצב כפי שעשה לכאורה אברהם, שלא אמר לו את האמת? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל שלום, הר"ן בדרשותיו (דרוש ב) כתב: "המתנבאים בימים ההם, מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתם, מפני שלא היו נביאים מפורסמים". מבואר אם כן, שאברהם היה מנוע מלספר ליצחק אודות הציווי שניתן לו. ובוודאי יש בעובדה זו כדי להגדיל את הניסיון מצד יצחק, שגילה נכונות ללכת אחרי אביו עד כדי "וילכו שניהם יחדיו", בתמימות ובנאמנות, וללא עוררין, אף כאשר הועלה על גבי המזבח ונעקד. על דברים אלה הוסיף מו"ר הרב איתן שנדורפי שליט"א, שניתן לומר בפשטות, שאברהם נמנע מלומר ליצחק בנו את דבר הציווי בגלל קושי הציווי, שהוא נגד איסור "לא תרצח" וגם נגד הבטחת ה' לאברהם ש"ביצחק יקרא לו זרע". אברהם קיבל את הציווי ב"כלי ראשון", ישירות מפי ה', ולכן היה בטוח במעשיו, אך חשש שאם ישתף את יצחק בנו, והוא "כלי שני", יקשה הדבר בעיניו, ולכן דחה את אמירת הדברים עד הרגע האחרון. כאשר יצחק שאל "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ז), ענה לו אברהם: "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (בראשית כב, ח), ומבואר ברש"י שם, שבמילים אלו ביקש אברהם לרמוז לבנו שהוא הקרבן: "כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני", וכאשר יצחק הבין שהוא הנעקד, היה ליבו שלם בדבר, כדברי רש"י שם בהמשך: "ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה". בברכה נאמנה