החפץ חיים כותב ( ספר חפץ חיים פתיחה-לאוין, י"ב) שאחד מן הלאווין שעוברים עליו בסיפור לשון הרע הוא ביטול תורה- ומבאר שעל אף שלפעמים לא עוברים עליו כי נפטרים בעת עשיית מלאכה אבל בסיפור לה"ר אין זה לתועלת כלל וממילא-- עוברים על ביטול תורה. יוצא מדבריו שיש איסור "ביטול תורה" בכל רגע שבו אין עוסקים במשהו נחוץ וכ"כ בספר משנה ברורה (סימן קנ"ה סעיף א ס"ק ד) "דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". עיינתי מעט בסוגיא מהסוגיות בגמרא, דעות ר"י, רשב"י ור יוחנן לשיטות הר"ן והרמב"ם ולשו"ע והרמ"א ואז לדברי האחרונים. מצאתי שעל אף שיש מספר אחרונים ("אור שמח"הלכות ת"ת א,ב והאבן האזל (ה ל מלכים על הרמב"ם פ"ג ה"ה)) שמסבירים אחרת את הסוגיות, לרוה"פ (כן משמע מברכת שמואל, על קידושין (סי כ"ז),שו"ע הרב , הגר"א בשנו"א הגר"א וייס במנ"א על ת"ת, בספר משנ"ב של דרשו הביאו שכן דעת המג"א ועוד) על אף שבוודאי שאני משתדל לשבת ולנצל את זמני ללימוד תורה ואני אכן מצליח בסה"כ לשבת וללמוד בפועל אין כמעט יום שאיני מצליח, בלי לשים לב אפילו להפסיד כמה רגעים, ולפעמים גם יותר- אני באמת משתדל אבל הרבה פעמים זה מרגיש כמעט בגדר אונס- בוודאי שהמצב האידילי שאני שואף אליו הוא לצאת מהלימוד בשביל דברים נחוצים בלבד ואני אכן משתדל להתקדם לכיוון זה, אבל לפחות כרגע זה מרגיש לי כמעט בלתי אפשרי וכאן אני רוצה לשאול- ואפילו אם הרב יאמר שלדעתו אין הלכה כדעת הפוסקים שהזכרתי - בכל את צריך לשאול לשיטתם, הרי מקובלנו שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו וידוע שאיסור ביטול תורה חמור מאוד כדאיתא בכמה דוכתי ברחבי הש"ס ולעמוד במשימה שכזו- לנצל כל רגע וכל שניה ללימוד זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי, על אף שוודאי שהייתי מאוד רוצה להגיע למצב נפלא שכזה ואני משתדל מאוד להשתפר בזה וכמובן שננסה כמיטב יכולתנו שלא להכניס לכתחילה דברים הגורמים לביטול תורה לחיינו, וברור שיש דברים שאינם רק אכילה שתיה ושינה שהם נחוצים לאורח חיים בריא של עבודת ה יתברך - כגון שמירה על קשר עם משפחה ואולי אף מספר רגעי הפסקה בלבד לבריאות הנפש ועוד, אבל- כיצד אפשר להגיע למצב נפלא אך כה קשה- על ההתחלה?

לשואל, שלום וברכה! כל מה שכתבת נכון: תפיסה מוקצנת של המושג "ביטול תורה" מכניסה את האדם למתח ועצבנות, ובוודאי אין זו דרכה של תורה. אדרבה, לימוד התורה צריך להיות בשמחה, כמ"ש במקומות רבים ואף במשנה ברורה עצמו (סי' א סק"י). מכאן עלינו להבין שגם אלו שנקטו שחובת האדם לעסוק בתורה בכל רגע פנוי התכוונו שהאדם צריך להתאים את ההגדרה הזו לכוחות נפשו. ומה שכתב החפץ חיים שהמספר לה"ר עובר בביטול תורה, הוא כאשר ע"פ כוחות נפשו הוא היה מסוגל בקלות לעסוק בתורה, והוא בחר להתבטל מן התורה מתוך זלזול בחשיבותה וערכה. לענ"ד זהו העיקר, על פי דעה זו המחייבת ללמוד בכל רגע פנוי: האם ההימנעות מללמוד נובעת מיחס של חוסר הערכה מספקת לתורה או מצורך אמיתי להתאוורר, לכל אדם כעניינו.