שלום הרב, א. האם יש קדושה בפירות ארץ ישראל? מה המקור לכך? ב. מי שיש לו פרי שגדל בארץ ישראל ופרי שגדל בחוץ לארץ, האם הוא צריך לברך על הפרי מארץ ישראל דווקא ולפטור את הפרי מחו"ל או שאין הבדל ואפשר לברך על הפרי מחו"ל ולפטור את הפרי מארץ ישראל?

שלום וברכה, א. יש קדושה בפירות ארץ ישראל. לכן אנו אומרים בברכת מעין שלש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" (ב"ח סי' רח). הפירות של ארץ ישראל מוסיפים חיים, כח וחכמה (יעב"ץ). ויש בפירות קדושה כפי שיש בסעודות שבת (חתם סופר). ב. עדיף לברך על הפרי מארץ ישראל, אבל אין בכך חובה (מאמר מרדכי חגים ט"ו בשבט ה"ד). מקורות והרחבה: א. כתב הטור (סימן רח) שאין לומר בנוסח מעין שלש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובה אלא כדי לקיים את המצות התלויות בה. הבית יוסף יישב את הנוסח: "נראה שטעמו מפני שהיה מפרש שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה אין התכלית בשביל האכילה אלא מה שאומר אחר כך ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוא התכלית אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה הוא אומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אולם הב"ח תמה על הטור וכתב: "תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". במור וקציעה (על הטור שם) הוסיף שאמנם נראה בגמרא (סוטה יד.) שאין קדושה מיוחדת בפירות ארץ ישראל שהרי אמרו על משה רבינו "וכי לאכול מפריה הוא צריך. אך התשובה היא שזה נאמר רק לגבי משה, שלפי רום מעלתו לא היה צריך את קדושת פירות ארץ ישראל. וז"ל היעב"ץ: "ואף על גב דאמרינן [סוטה יד, א] וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה היה צריך? אנו ודאי צריכין להם, כי פירות א"י מוסיפים כח וחכמה, כמ"ש [ב"ב קנח, ב] באוירא דמחכים. ולא על חנם האריך התלמוד [ברכות מד, א] להזכיר אכילה מופלגת דר' יוחנן ותלמידיו כי אכלי פירות גינוסר, שנראית באמת גוזמא. אבל ח"ו שכוונו לספר בגנותם, אלא בשבחם ובשבח א"י נתכוונו. ולהודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה" ע"ש. כתב החתם סופר מסכת (חולין קמב.): "והנה שבח א"י זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה' כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא דבש וחלב תחת לשונך כמו הדבש המוציאין מקליפת התמרה והחלב מוצא מקליפת הנחל שעלי' כן פירות א"י ולרמז לדבר זבת חלב ודבש ס"ת אותיות "שבת" כי בכל מאכלי' קדושה כמו סעודת שבת...". ובשו"ת תורה לשמה (סי' תיח) הבן איש חי נשאל על ידי יהודי הגר בצפת שרוצה ללכת כמה ימים למקום פרדסים בזמן גידול הפירות ולאכול פירות מיוחדים וטעימים של ארץ ישראל, ומתכוון לשם שמים, משום חיבת הארץ ולהודות לה' על הפירות הטעימים, האם יש בכך פקפוק במידת חסידות להשקיע באכילת מותרות? והשיב הבן איש חי שאין בכך פקפוק וחשש כלל, ואין בכך שום פגיעה בחסידותו, וכך עשו רבי יוחנן ותלמידו רב בר בר חנה שהרבו לאכול מפירות ארץ ישראל, והכל הולך אחר כוונת הלב ע"ש. ובאורות הקודש (ח"ג עמ' רצה) כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן (הופך לרוחני) על ידי צפית ישועה, המובלטת במזמורים האמורים". ועיין בספר טוב הארץ לרב נתנאל יוסיפון (פרק מעלת פירות הארץ) שהביא עוד מקורות בעניין זה. ב. מצינו שיש להקדים את שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל לפירות אחרים אבל לא מצינו שיש חיוב להקדים פירות של ארץ ישראל לפירות חוץ לארץ [משפטי עוזיאל (ח"א כד) דלא כמשמעות הישא ברכה המובא שם ע"ש]. ובקובץ מבית לוי (חלק טו עמ' עד ס"ק ד) כתב שלא מצינו שיש דין קדימה ביין ארץ ישראל אף שמברכים עליו על הארץ ועל פרי גפנה. וכן כתב התשובות והנהגות (ח"א קפח) שאין חובה להקדים פירות ארץ ישראל לפירות חוץ לארץ כאשר חביב לו פירות חוץ לארץ. וז"ל: "ולכן נראה שמקדים של חו"ל אם חביבים לו וטעימים יותר ואינו צריך לברך ולהקדים פירות ארץ ישראל דוקא, ובפרט בזמן הזה שניטל מהם טעמם מפני החטא וכמבואר בחז"ל ומצוי שחביבים דחו"ל יותר". ויש להעיר על דבריו, שאף שניטל טעמם של הפירות לאחר חורבן הבית, מכל מקום יש קדושה ומעלה אף בזמן הזה (כמבואר בהרבה מקורות, ראה באורות הקודש הנ"ל ובספר טוב הארץ שם). ועוד שאף מצד טעם הפירות - יש להעיר שכעת בחזרת עם ישראל לארצו ואין לך קץ מגולה מזה, ניכר שפירות הארץ טעימים ומשובחים מאד. וכך אמר הרבי מקלויזנבורג (ה'שפע חיים'): "טעמו וראו את הפירות הקדושים של ארץ ישראל כמה טובים ומשובחים הם וערבים לחיך. הרי אני באתי מאמריקה, שם הפירות יפים ונאים למראה, אך טפלים וחשוכי טעם הם, ואילו פירות הארץ הקדושה הם מלאים טעם וערבים" (מובא בטוב הארץ עמ' 174). הגר"א נבנצל (ביצחק יקרא ריא א) הסתפק אם פירות ארץ ישראל קודמים בברכות לפירות חוץ לארץ. ועיין ביצחק יקרא (שם) שדעת הגרש"ז שכאשר מין אחד חביב לאדם מצד הטעם ומין אחר חביב עליו מצד הבריאות יש לו להקדים את המין החשוב עליו מצד הבריאות (ואין כן דעת הגרח"פ שיינברג בחידושי בתרא). לכאורה לפי דברי הגרש"ז הנ"ל יש לומר שאם חביב לאדם פירות ארץ ישראל מצד מעלת וקדושת הפירות - יש לו להקדים אותם לפירות חוץ לארץ אף אם חביבים עבורו בטעמם וצ"ע.