לכבוד הרב, שלום. מצאנו בגמרא, שבמקום שלא היו יכולים להשיג לולבים תקנו ליטול לולבים יבשים כדי שלא תשתכח תורת לולב. אם כן, מתבקשת השאלה, למה לא תקנו לאורך הדורות שיטילו איזשהו צבע בציצית כדי שלא תשתכח תורת תכלת? תודה רבה

שלום וברכה! בסוגיה שהזכרת (סוכה ל"א א-ב) מופיעות שתי אמירות מנוגדות לכאורה: מצד אחד מופיעה האמירה שהבאת: הגמרא שם מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים, שר' יהודה מכשיר לולב יבש וחכמים פוסלים. ר' יהודה מביא ראיה לדבריו מכך שבמקומות שבהם לא היו לולבים מצויים היו משתמשים בלולבים ישנים ויבשים, וחכמים דוחים את דבריו, ששם היתה זו שעת הדחק ואין להביא מכך ראיה. לכאורה עולה מכאן, שאכן בשעת הדחק, כאשר אין לולב כשר, אפשר וצריך לעשות זכר למצוה בדבר אחר. שהרי לולב יבש הוא פסול לדעת חכמים, ואף על פי כן הם מודים שבשעת הדחק השתמשו בו. אולם מצד שני נאמר באותה ברייתא: "לא מצא אתרוג – לא יביא לא פריש (חבוש) ולא רמון ולא דבר אחר". דהיינו שכאשר אין לאדם מינים כשרים לקיום המצוה, אין להביא מינים אחרים כתחליף במקומם. והגמרא מסבירה, שאף שהיה לכאורה מקום לעשות זאת כדי שלא תשתכח המצוה, למעשה אין לנהוג כך משום "זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למסרך". דהיינו שעלול להיגרם מכך נזק, שאנשים יסברו שבאמת יוצאים ידי חובה גם במינים הללו כמו באתרוג, וימשיכו להשתמש בהם גם בעתיד, כאשר תהיה להם אפשרות להשיג אתרוג כשר. ביישוב שתי האמירות ישנן כמה דרכים במפרשים, ונביא שתים עיקריות: יש הסוברים (דעה במאירי שם; ועיין ברא"ש סוכה ג', יד) שלולב יבש פסול רק מדרבנן, ולפיכך בשעת הדחק התירו ליטול אותו, כיוון שמקיימים בו את המצוה מדאורייתא. בעוד שפירות אחרים, או ארבעת המינים שהם פסולים לחלוטין, אין ליטול אותם אפילו בשעת הדחק, משום שאין בכך קיום של המצוה כלל. לפי דרך זו, אין בכלל מצב שעושים "זכר למצוה" שאינו כשר, ואדרבה, אסור לעשות כך מחשש לטעות. (בגמרא לא נזכר בהקשר של לולב יבש הביטוי "שלא תשתכח תורת לולב", כך שאפשר לפרש כדעה זו, שבלולב כזה מקיימים את המצוה ממש בדיעבד, ולא רק כזכר למצוה.) לפי דרך זו כמובן אין כל מקום לעשות "זכר לתכלת" בזמן שלא היתה תכלת כשרה, שהרי הצבע הזה הוא פסול ואין מקום לעשות זכר למצוה שהוא פסול לגמרי. דעה אחרת סוברת שלולב יבש הוא פסול לגמרי לדעת חכמים, ואכן הנטילה שלו בשעת הדחק היא רק כזכר למצוה. לפי דרך זו מחלקים בין הדברים, שכאשר מדובר בנטילה של מין אחר אין ליטול אותו כלל מחשש לטעות בעתיד, ואילו כאשר מדובר באותו המין שרק יש בו פסול, נוטלים אותו כזכר למצוה, משום שאין חשש שאנשים ימשיכו ליטול את הלולב הפסול גם כאשר יהיו להם לולבים כשרים (דעת המאירי עצמו שם). נראה להסביר את הדבר, שבמין שיש בו פסול כגון לולב יבש, אנשים רואים שזהו לולב "סוג ב'", ולכן יבינו שאין זה לכתחילה אלא רק מחמת שעת הדחק, בעוד שכאשר לוקחים פרי אחר שנראה יפה ואין בו פגם, אנשים עלולים לטעות ולחשוב שגם מין זה הוא כשר לכתחילה וימשיכו להשתמש בו גם בעתיד (עיין בספר צרור החיים, לתלמיד הרשב"א, דיני נטילת לולב). גם לפי דרך זו מובן מדוע לא נהגו ב"זכר לתכלת" בזמן שלא היתה תכלת, שכן כאן אין מדובר בתכלת אמיתית שיש בה פסול כלשהו אלא במין אחר, ואנשים עלולים לטעות ולהכשיר אותו למצוה. עוד יש להוסיף, שכמה מן הפוסקים העומדים בשיטה זו סוברים שגם בשעת הדחק שנוטלים לולב יבש, אין מברכים עליו, משום שהוא בעצם פסול לגמרי ונוטלים אותו רק כזכר למצוה (עיין במאירי שם; ראב"ד הלכות לולב ח', א; שו"ע תרמ"ט, ו). לפי דרך זו יש כאן היכר ברור לכך שאין זו מצוה כהלכתה, שהרי אין מברכים על הנטילה הזו, ומתוך כך לא יבואו לטעות בכך. אבל בציצית הרי מברכים עליה גם בזמן שאין תכלת, משום הדין ש"התכלת אינו מעכב את הלבן", דהיינו שגם בציצית של לבן יש קיום חלקי של המצוה (בניגוד לארבעת המינים, שאם אחד מהם חסר או פסול, אין כלל משמעות לנטילת השאר). מתוך כך יש חשש גדול לטעות, שאם יצבעו את הציצית בצבע אחר ויברכו עליה, יחשבו שזו ציצית כהלכתה והצבע הזה כשר לתכלת.