כיצד ניתן להתיר נדר?

פרשת מטות פותחת בדין נדרים. אדם שנדר נדר חייב לעמוד בו, והדבר נובע מכך שנדרים הם עניין חמור ביותר. מדוע? התורה אומרת (מטות) ביחס לנדרים "לא יחל דברו", כלומר לא יחלל את דיבורו. הספורנו (שם) מעיר שבפרשת קדושים כתובה לשון דומה: "לא תישבעו בשמי לשקר וחללת את שם א-להיך", ומכאן מסיק הספורנו שאדם שעובר על נדריו מחלל את השם.

אך למרות זאת, חז"ל לימדונו שבמקרים מסוימים ניתן להתיר נדר. כיצד ייתכן הדבר? כיצד ייתכן להתיר נדר שאדם התחייב בו?

בכדי לבחון את הדברים, ננסה לבחון מעט את מהותם של הנדרים. לכאורה, נדרים הם דבר גדול ובעל משמעות חשובה, שהרי אדם מקבל על עצמו איסורים נוספים.

אולם, יש בכך אמירה בעייתית: האם לאדם לא מספיקים הדינים של התורה, והוא צריך להוסיף מצוות אישיות משלו?!

בעיה נוספת שקיימת בנדרים היא התנתקות מן הכלל. המצוות מחברות את עם ישראל כולו אל הקב"ה, ולכן המצוות שייכות עקרונית לכל ישראל (אלא שיש קבוצות שיש להם שייכות ספציפית למצוות, כמו כהנים). כאשר אדם נודר ואוסר על עצמו דבר חדש, הרי שהוא מוציא את עצמו ממסגרת הכלל. כעת יש דבר שלכל ישראל מותר, ואילו לו אסור.



כיצד ניתן להתיר נדרים?

יש שני סוגים של התרת נדרים:

פתח: ישנם נתונים שאילו הנודר היה חושב עליהם בזמן שנדר – לא היה נודר. כשמוצאים נתון כזה, הנדר מוגדר כנדר טעות. למשל, הגמרא בנדרים מספרת על אדם שערך סעודה, ולפתע ראה אנשים מתקרבים אליו. הוא חשש שהם רוצים להשתתף בסעודתו, ולכן אמר שהוא מדיר אותם הנאה מהסעודה. כשהתקרבו, ראה שגם אביו נמצא בין האנשים הללו, ואמר: "אילו הייתי יודע שאבא עמהם, לא הייתי נודר".
חרטה: ישנם נתונים שהשתנו במציאות מאז הזמן שהנודר נָדַר, ואילו היו נתונים אלה קיימים מראש – לא היה נודר. כלומר, אדם נדר על דבר מסוים, ובשעה שנדר כל הנתונים היו ברורים, אלא שמאוחר יותר נתון מסוים השתנה. כעת הנודר מתחרט, אך אינו רוצהלעקור את הנדר מעיקרו אלא רוצה לבטל אותו מכאן ולהבא.
הרמב"ם (הלכות שבועות פ"ו ה"א) כותב שאחד מן המצבים המוגדרים כחרטה הוא גם אם "נהפכה דעתו לדעת אחרת". כלומר, כשהאדם חושב אחרת ממה שחשב בעבר, הרי שיכול להתחרט על הנדר ולבטל אותו מכאן ולהבא.

לכאורה, כל עניין התרת הנדרים תמוה. אם אדם נדר דבר מסוים – שיעמוד בדיבורו! ואפילו אם נבין את התרת נדרים על ידי פתח, מצב שבו הנתונים לא היו ידועים מראש, הרי שבמקרה של חרטה ובוודאי במקרה שנהפכה דעתו לדעת אחרת, צריך להבין כיצד ייתכן שנאפשר לאדם להתיר את נדרו ולא לעמוד בדיבורו!

דבר זה אף הביא לאנטישמיות רבה במהלך הדורות. בויכוח של ר' יחיאל מפריס (ה' אלפים א'. ובדומה לכך, בוויכוח הרמב"ן בשנת ה' אלפים כ"ג) נשמעה טענה כנגד היהודים על כך שאי אפשר להאמין להם, שהרי "יעמוד ביום הכיפורים ויאמר: 'כל נדרי' ". ולא עוד, אלא שטענה זו חזרה גם בתקופות הקרובות לנו. לפני כמאה ושישים שנה (תרי"ב) יצאו ברוסיה כנגד הנוסח של כל נדרי, והוא קיבל תיקון והבהרות שהודפסו בחיי אדם (כלל קמ"ד).

ואכן, ישנם גאונים וראשונים (רב האי גאון, שערי תשובה סימן ל"ח; רב נטרונאי גאון, הלכות פסוקות מן הגאונים סימן קכ"ב; מאירי, חיבור התשובה עמ' 815; שו"ת הריב"ש שצ"ד בשם הרי"ט) שאף התנגדו לאמירת כל נדרי, וזאת בדיוק מהכיוון ההפוך: אין כאן התרת נדרים כלל אלא הטעיה, והציבור מגיע על ידי כך לזלזול בנדרים ולהערמה בהם. המשנה (בחגיגה י ע"א) אומרת שהיתר נדרים הוא דבר שפורח באוויר, ואינו מפורש ממש בתורה. הרמב"ן (בתחילת מטות) ביאר שאולי פרשת היתר נדרים לא נאמרה במפורש אלא רק לראשי המטות, כי צריך להעלים היתר נדרים מעם ישראל כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

זו כנראה הסיבה שבגללה התנגדו חלק מן הגאונים לאמירת כל נדרי. בתקופת הגאונים חששו מאוד שאנשים יידרו נדרים בקלות, ולכן נמנעו מלהתעסק בהלכות נדרים. בימי מר רב יהודאי גאון לא נשנית נדרים בבית המדרש יותר ממאה שנה, ואין מי שיודע לדקדק בה כראוי (תשובה המובאת ברי"ף, סוף מסכת נדרים). וכתבו הראשונים שזו גם הסיבה לכך ש"לשון נדרים משונה" (רא"ש נדרים ב ע"ב, תוספות שם ז ע"א), ושאין המסכת מסודרת ומתוקנת כשאר המסכתות.

למרות זאת, חז"ל כאמור התירו במקרים מסוימים להתיר נדר. ומה באמת משמעות העניין של התרת נדרים? כנראה שאמנם יש חשיבות אדירה לכך שאדם יעמוד בדיבורו ויעשה את אשר התחייב. לכן, באופן כללי חכמים היו נגד נדרים. אולם, דבר שחשוב אף יותר לאדם מאשר לעמוד בדיבורו, הוא להודות בטעותו! להודות שההחלטה והאמירה הקודמת היו שגויות, וש"נהפכה דעתו לדעת אחרת"! (ע"פ מו"ח הרב בלומנצויג).

אנשים ממשיכים בדרכם הקודמת כי הם לא מסוגלים לומר לעצמם: טעינו, אנו צריכים להשתנות (קשה מאוד לשמוע מישהו אומר "טעיתי"!).

מצד אחד, צריכים אנו לדבוק בדברים שהתחייבנו עליהם. צריכים לקיים את ההבטחות, הרצונות, השאיפות וכדומה. אולם אם טעינו – צריך להיות מספיק ישרים כדי לומר שטעינו. צריכים להיות עם תעוזה מספקת כדי לשנות דברים שאינם נכונים, לעלות ולהתרומם, לעלות ולהתקדש.

לכן, בדרך כלל "לא יחל דברו" – יש לעמוד בקיום הנדר כפשוטו (ולכן צריך להיזהר בדרך כלל ולא לנדור נדרים). אולם, ישנם מקרים שבהם מותר ואף מצווה להתיר את הנדר. וכך, כאמור, לא רק בעולם הנדרים. צריך לדעת לדבוק במשימות שלנו, במחשבות שלנו, בחלומות שלנו; אבל צריך גם לדעת לבחון מִדי פעם את הדברים, לעצור ולחשוב האם אנחנו בדרך הנכונה, ולהיות אמיץ מספיק כדי ללכת בדרך אחרת אם אנו מרגישים שטעינו.

יהי רצון שנזכה לעשות רצון ה' בעולם, לשנות רצוננו מפני רצונו, ולהיות נכונים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים בצורה מלאה!