שלום. אני בחור בן 18 ועשיתי עם הוריי הסכם על תשלום הרישיון אני 2/3 והם משלמים 1/3. לא היה איזה מעשה קניין אלא אמירה בלבד. לא ספרתי בדיוק את הסכום אבל בשלב מסוים ביקשתי מהם להתחיל את חלקם. הורי התחילו לשלם עבורי אבל לקראת הסוף הוריי החליטו שלא להמשיך לעזור לי בגלל וויכוח קטן אידאולוגי שבו לא הסכמתי איתם ונהגתי אחרת מדעתם. שאלתי רב מוסמך והוא הורה לי שמותר לי לנהוג כך. הייתי חייב כסף למורה הנהיגה אז שילמתי מכספי וביקשתי מאחותי לשלם את מה שנשאר כי אני לא יכולתי טכנית לשלם הכל. הוריי הסכימו לשלם לאחותי את מה ששילמה אבל מסרבים לשלם עבורי. הם מודים בחוב אבל בעניין רק לי הם אינם מוכנים לשלם. מה דעת תורה בעניין? האם הם יכולים לחזור בהם בגלל דבר שלא נאמר בפירוש בשעת ההתחייבות? סליחה על האריכות...

שלום וברכה, כדי לענות תשובה מדוייקת יש לשמוע את שני הצדדים, ולשקול את הדברים מכמה כיוונים. וכן גם אם אני אענה תשובה חתוכה התשובה לא תועיל לך בלי שהוריך יסכימו לשמוע. השיקולים השונים, א. כפי ששאלת האם הדיבור של ההורים מחייב אותם, בדר"כ אמירה בלא מעשה קניין אינו מחייב, אך כאשר הצד השני מוציא ממון על סמך הדיבור יש מצבים בהם הדבור מחייב. כגון ערב על הלוואה מתחייב גם בלי מעשה קניין כיוון שהמלוה הוציא ממון על סמך דיבורו. ב.על הצד שהדיבור מחייב, האם ניתן לומר שההתחייבות הייתה בתנאי כל שהוא? ג. האם ההורים יכולים שלא לעמוד בהתחייבותם משיקולים חינוכיים? הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שמותר להורה ומורה להחרים חפץ לבן ולתלמיד כאשר השיקול החינוכי מצריך זאת. המקור לכך הוא שמותר לאב לרב להכות את בנו ותלמידו, ואם מותר להכות ק"ו שמותר להחרים. עצה שאולי תועיל לך, אם תראה להורים שאתה מכבד אותם ואוהב אותם, כאשר אתה מחוץ לבית תתקשר להודיע מה שלומך וכן תתעניין בשלומם, הם יראו שההחלטה שעשית אינה נובעת מזלזול בהם ובדעתם אלא מתוך שיקול אידאולוגי והם יקבלו זאת יותר בהבה. בברכה,