כאשר האדם מרגיש צורך להתפנות כשהוא הולך או עומד, ואילו כשהוא יושב ההרגשה נרגעת, האם הוא בישיבתו הוא עובר על "בל תשקצו"?

לשואל, שלום וברכה! יש דרגות שונות של צורך להתפנות. את תחושת הצורך שמוגדרת כאיסור "בל תשקצו" הגדיר בשו"ע הרב (מהדו"ת או"ח סי' ג): כאשר האדם צריך להתאמץ כדי שהפסולת לא תצא ממנו (זוהי דרגה מעל הדרגה שבה כבר נאסר להתפלל, עיין משנ"ב סי' צב סק"ז). בתחושה כזו של דחיפות, לשינוי תנוחה יש השפעה מוגבלת, כך שאינני יודע כמה נפקא מינה למעשה יש בשאלתך. אינני מכיר ולא חיפשתי כדבעי מקורות ישירים שנוגעים לשאלה. מסברה גרידא: הדרשה שמחייבת להתפנות במצב כזה מובנה שאסור לאדם להשאיר את גופו במצב של מיאוס, ובלשונו של ר"י אבן שועיב (פרשת שמיני): "כי צריך האדם בהיותו עומד לפני אלקיו שיהיה גופו נקי מכל פסולת ושקוץ, כי הגוף הוא כלי נכבד מורה על דברים עליונים בצורתו ובאיבריו, כמו שהוא מקובל ביד חכמי ישראל, ולכן צריך האדם להיות זהיר שלא לשקץ כלי הנכבד ההוא, שאין כלי פז בעולם נכבד ממנו... כי הנשמה העליונה שהיא ככלי הנכבד אין לו לשקצו בשום פנים בעולם שום שקוץ". נראה לענ"ד שתחושת הצורך העז להתפנות היא איתות אזהרה לקיומה של כמות גדולה מדי של פסולת בגוף, וגם אם אפשר באמצעי כלשהו לרכך את התחושה ו"לכבות את איתות האזהרה", עדיין האיסור קיים. אפשר להתפלפל ולומר אחרת, שהתחושה איננה סימן אלא סיבה, דהיינו שמה שמגדיר את האדם כמשוקץ הוא תודעתו כמי שזקוק בדחיפות להתפנות, ואז יש מקום לומר שמעבר לתנוחה אחרת שבה התחושה נחלשת יפקיע את האיסור. אולם אפילו אם נניח שהאיסור תלוי בתודעת האדם ולא במצבו האובייקטיבי, נראה שמעבר באופן זמני לתנוחה שמחלישה את הדחיפות אינה משנה את תודעת האדם שהוא צריך להתפנות לאלתר. וראה בתבואות שור סי' יג סק"ב, שכתב על המעשה ביבמות סב ע"ב בכמה חכמים ששיהו נקביהם, שלימד עליהם זכות שבגלל שקיעותם בלימוד לא הרגישו כלל שהם צריכים, ומשמע לענ"ד מלשונו שאין כוונתו שבגלל שלא הרגישו לא היו חייבים להתפנות, אלא שפשוט לא ידעו שהם חייבים. (באשל אברהם מבוצ'ץ' סי' ג כתב לכאורה להיפך, שכאשר האדם מסוגל להסיח את דעתו מהצורך להתפנות אין איסור להתעכב, אבל כוונתו שהיכולת להסיח לגמרי את הדעת מעידה שבאמת אינו צריך להתפנות, ואילו אנו מדברים על מי שתחושת הצורך שלו קיימת בכל מקרה, ורק הדחיפות משתנה לפי המצב)