ב"ה שלום כבוד הרב אולי לא הבנתי הוא מעלה בדיבור את המת או אולי במחשבה ? אם כן אז כל המצוות שהם בדיבור או מחשבה (לא תתאוה) חייב ? תודה ממשה

שלום בגמרא בסנהדרין (דף סה/ב) מובא: “תנו רבנן: בעל אוב – אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין זה לזה? מעלה בזכורו – אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת. נשאל בגולגולת – עולה כדרכו, ועולה בשבת”. פירש רש”י: “בזכורו – מעלה ומושיב את המת על זכרותו”. הוסיף בספר נשמת חיים ג, כו, שבעלת אוב היתה מעלה באיבר נקבותה (עי’ תוס’ סנהדרין סה, ב, ‘מעלה’). לפי הידוע בספרי העמים הקדומים, פירוש המילה ‘אוב’ – בּוֹר. כדי להעלות את המת היו בעלי האוב חופרים בור, מניחים בו מנחות, כדוגמת לחם, יין וחלב, מקריבים קורבן ומזים את דמו לתוך הבור, כי סברו שהדם הוא המאכל האהוב ביותר על המתים. כיוצא בזה הזהירה התורה: “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ”, וביארו המפרשים שמנהג המנחשים חוזי העתידות היה לשחוט בהמה ליד בור, מתוך אמונה שהשדים יבואו לאכול את הדם ויגלו להם עתידות (רמב”ן ורבנו בחיי לויקרא יט, כו). בקצרה, בעל אוב הוא מכשף שנקרא ‘פיתום’, שעל ידי כוונות ולחשים והקשת זרועותיו זו בזו היה מאלץ רוחות של מתים לעלות דרך איבר זכרותו, ואם היא בעלת אוב – דרך איבר נקבותה. כתוצאה מכך דמותו של המת היתה נראית כמו עולה מתוך האדמה, ראשה כלפי מטה ורגליה למעלה, והיה קולו של המת מדבר מתוך בית השחי או מפרקי עצמותיו של בעל האוב, וקולו נמוך כמו עולה מן האדמה. בשבת, מפני קדושתה, לא היה ניתן להעלות מתים באוב. אם המכשף הצליח להשיג גולגולת של מת, אזי היה מניח אותה לפניו, ועל ידי כך היה יכול לשלוט יותר ברוחות המתים, וכשדמות המת היתה עולה, ראשו היה למעלה ורגליו למטה, וכן היה יכול להעלותו גם בשבת. (על פי פניני הלכה, אמונה ומצוותיה פרק כ"ו אות ג') אנו רואים מהגמרא ובהסבר הראשונים שבעל אוב עושה גם מעשים ועל הוא חייב.