שלום כבוד הרב. יש לי שאלה שהיא לא מניחה לי בעניין אמונה, והיא הרי ידוע שטעם קיום התורה והמצוות הוא כדי שנזכה על ידם לקבל שכר בזכות ולא בחסד, וכמו שהזוהר קורא לזה נהמא דכיסופא (לקוראים שאלה זו ולא הבינו מה הפירוש... ״לחם של בושה״) והשכר המובטח הוא כפי שהמשנה באבות אומרת יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז וקורת רוח הכוונה לא להנאה ישירה מהדבר אלא כמו שאדם עובר ליד פתח של מסעדה ומריח ונהנה מהריח של התבשילים, כך כל הנאות העולם הזה שכולם נהנו בהם מאז אדם הראשון ועד ביאת המשיח, יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב יותר מהם, וההנאה הזאת היא תהיה לנצח נצחים וכפי שידוע, ועל כן קשה כמה כבר האדם יעשה ויטרח ב70 שנה ואם בגבורת 80 שנה שיגיע לו כזה שכר בזכות? הרי מדובר כאן על נצח מילא כמה מאות שנים נאמר, אבל נצח? מתי שהוא יגמר המלאי לא?

שלום אכן אין פרופורציה בין מעשה האדם ובין השכר שמובטח לו. הפסוק בתהילים (מזמור ס"ב פס' י"ג) אומר "וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ". פסוק זה קשה להבנה, שהרי אם הקב"ה משלם לאיש "כְּמַעֲשֵׂהוּ", כפי מעשיו, הרי שאין זה "חסד" אלא צדק ומידת הדין?! הסביר רבי ישראל מרוּזִ'ין את הפסוק על ידי משל: מעשה בסוחר עשיר שנסע למרחקים. כשחזר הסוחר הביא עמו מנורה טובה ויקרה ותלה אותה בביתו. הזמין הסוחר אומן שיעשה לו מנגנון הקבוע בקיר, שעל ידי חבל יוכלו להגביה או להנמיך את המנורה בכל עת שירצה. פעם אחת בא עני לביתו של הסוחר לבקש נדבה, והסוחר לא היה באותה העת בחדר שבו הייתה המנורה. עני פשוט זה לא נתן את דעתו על המנורה היקרה, אולם החבל שעל הקיר מצא חן בעיניו. לא ידע העני כי החבל קשור אל המנורה, וכיוון שלא היה בחדר איש, לקח סכין מכיסו וחתך לעצמו מן החבל. מיד נפלה המנורה היקרה ונשברה בקול רעש נורא. שמע הסוחר את הרעש ובא אל החדר. גם בני ביתו והמשרתים הגיעו מבוהלים וראו כי נשברה המנורה הנפלאה, זו שאין כמותה בכל המדינה. הביטו בני הבית לראות מה יעשה הסוחר, בעל הבית, לעני זה ששבר את המנורה במו ידיו. והנה, פנה בעל הבית אל העני והסיר את כובעו של העני מראשו. כשראו זאת בני הבית והמשרתים, צעקו ואמרו לו: "איך ייתכן! האם על נזק כה גדול תיקח מהעני רק את הכובע? הלוא שוויו אינו אלא שתי פרוטות!" השיב בעל הבית: "יודע אני שכוונת העני לא הייתה לעשות נזק גדול כזה, וכל רצונו היה לקחת מעט מן החבל. הרי עני שכמותו אינו מסוגל להשיג בדעתו את שווייה של המנורה. ובכן, החבל שלקח שווה שתי פרוטות – כמו הכובע שלקחתי מראשו." "כך גם אנו" – הסביר הרבי מרוז'ין – "כשאדם חוטא הוא פוגע ושובר את העולמות העליונים, אבל כוונתו רק להשיג תענוג קטן של עבֵרה. חסד גדול הוא שהקדוש ברוך הוא 'מְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ' – ודורש גמול רק לפי מעשה העבֵרה הקטן, ולא לפי הנזק הגדול שגרם בשל כך. האם יש חסד גדול מזה?" מכיון אחר מסביר החפץ חיים. כאשר גם הוא שואל: האם מתן שכר לפועל נחשב לחסד? הרי זו חובה בסיסית של המעביד! מסביר הרב שאכן חובתו של המעביד לשלם שכר לפועל על עבודתו, אולם זה דווקא אם הפועל נותן למעביד את התוצרת המוגמרת, אולם על חלק מן העבודה אין נותנים שכר. לדוגמא, כותב הרב, פועל שנדרש להכין חליפה היתכן שישלמו לו שכר אם עדיין לא נתפרו כפתורים לחליפה, או לא הותקנו שרוולים? הקב"ה אינו נוהג כך. הוא משלם לאדם אפילו על מחשבה טובה ואינו מקפח שכר שיחה נאה או אפילו הרמת יד לדבר מצוה. כך לא נוהג מעביד רגיל. אולם הקב"ה משלם לאיש כמעשהו, אפילו לא עשה מעשה שלם. תשלום זה הינו בבחינת חסד ולא מצד הדין. ונסיים בדברי הבאר מים חיים (בראשית פרק ל"ב פס' י"א): נראה על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה י"ז:) כתיב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך ה' החסד וכתיב (שם) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף ולך ה' החסד, ולהבין מאי שנא בתחילה שאין עושין עמו חסד ולבסוף מתנהג בחסד. נראה כי בתחילה אם אין האדם ראוי לשום ברכה אז קשה להתחיל לו בברכה כי מדת הדין מעכבת אבל אם בתחילה האדם ראוי לאיזה ברכה שיהיה ואז המקטרג מסתלק קצת מן האדם כי הוא ראוי לאיזה ברכה ואז הקב"ה משפיע לו בטובו יותר מן הראוי, לצד הסתלקות המקטרג מעליו. ואפילו בלא זה ממילא הוא כאשר יתחיל להריק הברכה ממילא יריק עוד ועוד ברוב חסדו וטובו מה שאין כן בתחילה שכל התחלות קשות. יום טוב