כשילדים מביאים לבית הספר כריך לארוחת בוקר, האחד הביא כריך בשרי וחברו כריך חלבי, וכל אחד אוכל על מפית שלו, האם מותר להם לשבת באותו שולחן?

אם הרגילות היא תמיד שכל ילד אוכל על מפית משלו, הרי שהמפית לא מהווה היכר, וצריך להניח חפץ אחר בולט שלא רגיל להיות על השולחן שיהווה היכר ותזכורת לכל אחד מהילדים לא לאכול מהאוכל של חבירו. הרחבה ונימוקים: א: נפסק להלכה (יורה דעה סימן פח) שאין לאכול בשר בשולחן שיש עליו גבינה מחשש שיבוא לאכול מהגבינה וכן להיפך. ב: שני אנשים המכירים זה את זה לא אוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה חלב שמא יבוא אחד לאכול ממאכל חבירו. ג: אם הסועדים הניחו בינהם היכר, כלומר סימן שיזכיר להם להמנע מלקחת אחד מהאוכל של חבירו, מותר להם לשבת יחד. ההיכר צריך להיות דבר שלא רגיל להיות על השולחן בעת הארוחה. באופן זה ישנם שני מונעים מטעות, האחד הוא הסימן שהניחו בינהם והשני היא העובדה שהם שניים ובעת הצורך יזכירו זה לזה לא להכשל באכילת בשר וחלב. בהלכה זה נקרא "סימן" ו"דעת אחרת". ד: כשמדובר בסועד יחיד שאוכל בשר ויש חלב על השולחן, לדעת רוב הפוסקים ההיכר לא יועיל, מכיון שמדובר במונע אחד כלומר אמנם יש "סימן" אך אין גם "דעת אחרת" שתזכיר בעת הצורך להמנע מאכילת בשר וחלב. (לדעת החכמת אדם כלל מ דין יא והחפץ חיים בספר נדחי ישראל לג ד. היכר יועיל גם לאדם יחיד. אך כאמור הדעה הרווחת בפוסקים היא שצריך סימן ודעה אחרת). ה: גם כשאדם סועד בשולחן עם גוי או עם ילד קטן, שהם מכירים זה את זה ואחד אוכל בשר והשני חלב, ההיכר לא מספיק שהרי אין אדם נוסף שנחשב "בעל דעה" לענין הזהירות מאכילת בשר וחלב. (אם הגוי אוכל מאכל לא כשר, אין צריך היכר משום שממאכל לא כשר היהודי מתרחק ולא חששו חכמים שיטעה). ו: כששני ילדים סועדים על שולחן אחד זה בשר וזה חלב, צריך להניח סימן בינהם. ובודאי שסימן יועיל במקרה זה, ולא נאמר שכשם שבמבוגר הסועד עם קטן היכר לא מועיל כך לא יועיל לשני קטנים. משום שדווקא למבוגר אנו אומרים שדעת קטן לא מועילה, אך לקטן אחר, בודאי שדעת קטן מועילה, ועוד שאפשר לסמוך על הפוסקים שסימן בלבד מועיל. ז: ואם תמיד רגילים לפרוש מפות נפרדות על השולחן אין זה היכר. (ילקו"י בשם הדרכי תשובה).