שלום כבוד הרב יש לי שאלה בקשר לדברי הגמרא במסכת סוטה במעשה כיבוש בית אל על ידי שבט אפרים בתקופת השופטים. כתוב היה ר"מ אומר: כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר: "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד", וכתיב: "ויראם את מבוא העיר", ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו.. והלא דברים קל וחומר: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. השאלה שלי היא כפולה הראשון לא מובן לי האימרה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו שכן אין יכולת אחרת בה היה יכול להראות להם אותו כנעני היכן נמצאת העיר. דבר שני לא מובן לי מה הקשר בין אדם שמאיימים עליו במוות אם לא ישתף פעולה ויראה איפה נמצאת בית אל לבין מצוות ליווי אדם.

א. לשאלה הראשונה: אתה מניח הנחה ואז שואל שאלה - לא זו הדרך ולא זו העיר, מנין לך שכמעני זה הלך איתם ודיבר - וכי לא ניתן לסמן בשקט על מפה את מוצאה ומובאה של העיר? אדרבה ואדרבה, זה יותר יעיל ויותר אפקטיבי, ומה גם שהלה ודאי לא רצה לסכן את עצמו ולכן היה מעוניין להחריש ולא להתקרב. ועוד: עיקר דיוק הגמרא הוא ממה שהכתוב מדגיש ומה הכתוב לא מדגיש; כלומר, גם אם - טכנית - הייתה הליכה מסויימת והיה דיבור מסויים, הם לא היו חשובים ולא היו משמעותיים ולכן לא הוזכרו, ומכאן דיוקה של הגמרא. ב. לשאלה השנייה: אתה רק מחזק את ראיית הגמרא! אפילו כנעני זה, שעשה מה שעשה בחוסר ברירה ובכל זאת זכה, עאכ"ו מי שעושה את הדברים מרצונו.