שלום רב. בשבת האחרונה, הייתי ל"ע מאושפז בבי"ח, בקושי הולך, בעיקר שוכב (לא יודע אם הייתי מוגדר שיש בי סכנה, כי הרופאים אומרים שאמנם המחלה קשה, אבל אני צעיר ולכן ככל הנראה אחלים ללא סיבוכים כלשהם, אבל בהחלט לא הייתי "מתהלך כבריא") תפילות וארוחות הצלחתי בקושי רב לבצע לבד - אבל זה מה יש. המשפחה שלי, לא היו לידי בשבת (לבקשתי, גם ככה אני רק שוכב ולא עושה כלום, אם כי באו לביקור קצר). בכל אופן, בעודי שוכב לבד, חלש וסובל, הדבר היחיד שעלה לי בראש זה לדבר עם בורא עולם. ובאמת, דיברתי מהלב והרגשתי הקלה, אבל פתאום נזכרתי ש"שבת היא מלזעוק לרפואה קרובה לבוא", ואז לא ידעתי אם אני יכול להמשיך לדבר איתו, כי בתור אחד שנמצא בתוך מחלה, די קשה לדבר בחופשיות עם אבא בלי להזכיר את זה (לפחות ברמה שלי) וזה הופך את השיחה הזאת לפחות "מהלב", כי אני כל הזמן חושב מה מותר לי להגיד ומה אסור לי להגיד, ואין לי את חופשיות הדיבור של בן מול אביו. רציתי לדעת האם באמת זאת הכוונה באיסור, והיה אסור לי לדבר בחופשיות עם הקב"ה? תודה

שלום וברכה! נראה שבמצב כזה מותר לדבר אל הקב"ה ולהתפלל לרפואה. ראשית, על פי דבריך נראה שהמצב שלך היה מצב שיש בו חשש סכנה. גם אם הרופאים אופטימיים וסוברים שסיכויי ההחלמה הם טובים בעז"ה, עדיין נראה מדבריך שעצם המחלה יש בה חשש סכנה, דהיינו שאם לא היית מטופל בבית חולים אלא נמצא סתם בבית היתה בזה סכנה, אלא שב"ה אתה מקבל את הטיפול המתאים ובמצבך סיכויי ההצלחה של הטיפול הם גבוהים. מצב כזה מוגדר עדיין כחולה שיש בו סכנה. כך למשל המצב ביולדת – ב"ה הרוב המוחלט של היולדות עוברות את הלידה בחיים ובבריאות, ואף על פי כן היולדת מוגדרת כחולה שיש בה סכנה, הן לעניין חילול שבת והן לעניין תפילה עליה בשבת (משנ"ב רפ"ח, כח), וזאת משום שהלידה מצד עצמה היא תהליך שכרוכה בו סכנה, ויולדת שאינה מקבלת טיפול מתאים עלולה להגיע לסכנת נפשות. בנוסף, במצב שאתה מתאר נראה שיש היתר מצד אחר – משום שהשיחה והתפילה באופן זה גורמות לך להקלה. הסיבה לכך שאין מתפללים על צרות בשבת היא משום שהדבר עלול להגביר את תחושת הצער (עיין משנ"ב רפ"ח, כב), ועל פי זה יש שכתבו שאם התפילה גורמת לאדם להקל את תחושתו ולהרגיש טוב יותר, הדבר מותר (עיין שו"ת תורה לשמה, ק"ג; פסקי תשובות רפ"ח, ז). רפואה שלמה ובריאות טובה!