בס״ד שלום וברכה יודע אני כי לשוננו לשון קדוש הוא שמאותיותיו נברא העולם ותורתנו הקדושה כתובה בה. אם כן מדוע מותר להניח מוצרים וחפצים וספרים (דחול) בשירותים שיש בהם הכתב הקדוש והמופלא הזה? ואמאי נמי שרי להשליך מוצרים כנ״ל לפח אשפה (אף אם הם רק לשימוש חול)? אף מוצרים שנוצרו בארץ שהם מיוחדים לשומרי מצוות ולשימוש בשירותים (כנייר שירותיים לשבת) לא מקפידים בזה. אם אינני טועה אולי קראתי פעם שלפי דעת החיד״א ז״ל אסור לקחת לשון הקדוש לשירותים. יש לנו ראיה גם בקארו גניזה דהיו קהילות אשר השתדלו לשמור אף כתבי דחול שנכתבו בעברית (למרות שאפילו לא נכתבו בכתב אשורי אלא בכתב הרהוט שלהם!) עם כל זה היש על מה לסמוך בעניין שתע״ב למחמירים, או לא למיחש כלל והיא פשוט קפדנות יתירא דאינה מוסיפה אך גרידא גורעה

שלום וברכה, עם כל המעלה הגדולה של אותיות לשון הקודש, אין איסור להכניס מילים בעברית לשירותים כאשר לא כתוב בהם דברי תורה. זאת משום שעיקר הקדושה הוא בתוכן הכתוב באותיות ולא באותיות עצמם. ועוד, שאין האותיות שלנו (כתב מרובע או כתב עגול) אותיות כשרות לספר תורה (שו"ת יעב"ץ ח"א סי' י, ציץ אליעזר טו ז, אגרות משה יו"ד ב סוף תשובה עו, גנזי קודש ד ב). ויש שכתבו שעדיף שלא להכניס עיתונים לשירותים אפילו שאין בהם דברי תורה (הגר"מ אליהו בשו"ת הרב הראשי ח"א פ"ב יב). למעשה מנהג העולם להקל בכך. הרחבה: כתב בשו"ת שאילת יעבץ (שם) שהוא עצמו מעיין בבית הכסא בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברית, כגון ספר המדות לארסטו ובספרי חכמת הטבע, משום שהולכים אחרי הענין. והוסיף: "הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לשון הקודש היו בודאי משתמשין בו אף בבית הכסא ולכל צרכם (אף על פי שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש)...". וכן פסק הציץ אליעזר (שם), והביא כן גם בשם שו"ת דברי יוסף שמעיד שכן המנהג פשוט להיכנס עם לשון הקודש לבית הכסא ואין פוצה פה ומצפצף . וכן כתב בשו"ת אגרות משה (שם): "ובדבר הכנסת עתונים וכן מילון שנדפסו באותיות מרובעות של דפוס לבית הכסא אין בזה שום איסור כי אינם אותיות ששייך ללמד מהן דינים, ואף כתב אשורית שנכתבו כהוגן שכשרים לסת"מ אינו ברור האיסור אך מ"מ מהראוי להחמיר בכתב אשורית אם נכתבו בהו דברי רשות אבל עתונים שרובן כותבים דברים שאין ראוין להכתב בכל אופן ליכא איסור להכניסם לבית הכסא אבל עצם הקריאה בהם אינו מן הראוי". עכ"ל. [ואינני יודע על איזה מציאות האגרות משה מתכוון בעניין עיתונים הכתובים בלשון הכשר לסת"ם. וכנראה מתכוון לומר שאפילו לו יצויר עיתונים הכתובים בכתב כשר לסת"ם, מותר לקוראם בשירותים]. לעומת זאת הגר"מ אליהו (שם) נשאל: האם מותר לזרוק עיתונים הכתובים בעברית לפח האשפה או להכניסם לשירותים? מצד אחד, אין בהם דברי תורה, ומצוי בהם דווקא להיפך, אבל מצד שני, אותיותיהם הם אותיות קדושות, והלשון (לרוב) הוא לשון הקודש. והשיב: עדיף שלא להכניס עיתונים לשירותים אפי' שאין בהם דברי תורה, ויזהר שלא לזורקם בביזיון לאשפה. לכן, יעטפם בכיסוי אחד, או שיזרקם בפח לאיסוף נייר. ועיי' תשובות הרמב"ם (החדשות (בלאו) סי' רס"ח). עכ"ל הגר"מ אליהו. ושאלתי את הרב שלו שבתאי אם הקפיד הגר"מ אליהו על טישו וסבון עם אותיות עברית. והשיב: "לא ראיתי שבבית של מרן הרב החמירו בכך. אפשר למצוא בשירותים/מקלחת שמפו וטישו". עכ"ד. וצריך לומר שרק בעיתונים המליץ להחמיר כי אין בהם צורך בשירותים, ולא קשה להחמיר בכך. או שאותיות שעל סבון וכדומה הודפסו על מנת להיות בשירותים. ובספר משמיע ישועה (עמ' 454) מובא מעשה שהקפיד הרצי"ה לזרוק נורת חשמל עם אותיות בעברית בפח אשפה נקיה שבחנות, ולא בפח מלוכלך שבבית. עוד מסופר שם שהשתדל שאותיות עברית שעל מיכל מטהר אויר לא תיראנה בחלל השירותים.