יהושוע וכלב שחזרו עם שאר המרגלים אמרו את דעתם והתריסו כלפי שאר המרגלים. כיצד לא פחדו שיאונה להם רע, כמו שפחד אהרן בחטא העגל (אחר שעם ישראל - ערב רב הרגו את חור). ועוד כיצד התריסו כלפי שאר המרגלים שהיו רבים מהם (פי 5)? ועוד איך חשבו שיאמינו להם כשהם בדעת מיעוט?

לשואל שלום, התנהגותם האמיצה של יהושע וכלב, כנגד דעת הרוב המכריע של המרגלים (עשרה מול שניים), וגם כנגד דעת העם שהיה נתון להשפעתם, אכן מעוררת שאלה. מה היה סוד כוחם לעמוד נגד הרוב? נראה שמה שעמד לכל אחד מהם, הוא נתיב החיים שהלך בו והשורשים שדבק בהם: יהושע דבק במשה רבו. דמות דיוקנו של משה רבנו האירה את דרכו ונסכה בו עוז ותעצומות. כלב נקשר בקשר מיוחד אל האבות הקדושים, לכן הלך לבדו למערת המכפלה להשתטח על קברי אבות (סוטה לד ע"ב), אשר מעשיהם סימן לבנים. מי שלאורך דרכו רואה לפניו את האבות, שמאורעותיהם ודבריהם מדריכים אותו על כל שעל - לא ייכשל ולא ייסוג אחור. בצאת כלב מן המערה - היתה הליכתו אחרת, ראייתו אחרת, ורוחו אחרת - רוח עצה וגבורה, רוח עוז ועוצמה. והברית "אשר כרת את אברהם, ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק", היא תהיה "לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם". בזמן חטא העגל, משה רבנו לא היה נוכח, ואהרן היה לבדו מול המון זועם ונטול מנהיגות עליונה, שזה עתה הרג את חור (שהתנגד לו). תגובתו של אהרן נבעה מחשש אמיתי למניעת שפיכות דמים נוספת (כמו שפירש רש"י "למה הרגת את חור, לדעתך"). לעומת זאת, במעמד המרגלים, משה רבנו היה נוכח. בברכה נאמנה