שלום כבוד הרב, א. רציתי לשאול האם מותר להעלות סרטונים טפשיים מצחיקים כאלה (לא תורניים) לרשת חברתית, ואם כבר העלתי וקיבלתי הרבה מאוד צפיות הם אני צריך למחוק את הסרטונים? ב. האם מותר לספר או לפרסם בדיחות שיש בהם ירידות (צחוקים) על עדה מסוימת. למשל לצחוק על עדה שנחשבים קמצנים, או על עדה שנחשבים כעסנים, בעלי מזג חם וכו? תודה רבה.

שלום וברכה, א. אין בעיה להעלות סרטונים מצחיקים (אפילו אם הם שטותיים) לרשת חברתית, כל עוד אין בהם שום לשון הרע, ואנשים לא נפגעים מהתוכן שלהם, ואין בהם ניבול פה. אדרבא, דבר יפה הוא לשמח אנשים, ולהצחיק אותם (באופן המותר כנ"ל). כך מצינו בגמרא שהיו שני אנשים שנאמר עליהם שהם 'בני עולם הבא' משום שהיו משמחים אנשים עצובים, וגם עושים שלום בין אנשים על ידי שהצחיקו אותם (תענית כב.). ב. אסור לספר בדיחות על עדות. הדבר אסור משום לשון הרע. הרחבות: א. מצינו גם בגמרא (שבת ל:) שרבה לפני שפתח את השיעור לתלמידיו היה אומר להם דברי בדיחותא כדי לפתוח את ליבם בשמחה. רבי נחמן מברסלב דיבר כמה פעמים בשבח דברי בדיחותא ומילי דשטותא. בליקוטי מוהר"ן (ח"ב מח): "והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאוד". ובשיחות הר"ן (אות כ): "מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב לא יוכל האדם לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה. גם למעלה [דהיינו בעולמות העליונים] נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתיה [דעה מבודחת] דהיינו שמחה". ותלמידו הגדול רבי נתן כתב בליקוטי הלכות (נפילת אפיים סע' ה): "ואיתא [מובא] בדבריו הקדושים [של רבי נחמן] שאי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא. כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאוד, כי כל אדם מלא ייסורים ויגונות, כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר להיות כי אם על ידי מילי דשטותא. וזהו העניין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפנים כל מיני צחוק ושטות כמפורסם, והכול בשביל שמחה. כי אין דבר מזיק לעבודת השם כמו העצבות, כמובא בכל הספרים הקדושים. ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון אי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא כנ"ל. וזה בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים והאמוראים הקדושים קודם הלימוד, כדי לבוא לשמחה. כי עיקר גלות ישראל, שהוא גלות השכינה, עיקר הגלות הוא מה שהעצבות, שהם הסיטרא אחרא והקליפות, מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח בהשם ובתורתו הקדושה. ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא [בענייני חולין של העולם הזה] שהם מילי דשטות. על כן מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו וכו', זה אי אפשר כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה, שהיא שמחתן של ישראל. ועל כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה". עכ"ל הליקוטי הלכות. ע"ש. ב. ראיתי במכתב של הגר"י יוסף בסוף ספר 'וצחקת בחגיך', תשובה אם מותר לאחד שלפרנסתו מופיע בערבים כבדחן, בשילוב ערכים מסויימים, אם יש היתר לספר בדיחות על עדות מסוימות בעניין קמצנות, חום המזג או מאכלים תפלים. וציין הגר"י יוסף שכתב שבספרו עין יצחק (ח"א עמ' שסא) שמותר לספר לשון הרע שנאמר באפי תלתא וממילא הדברים ידועים, כשאין כוונתו לפרסם את הדבר. ולכן מותר לספר בדיחות על עדות שהדברים מפורסמים לציבור, אך לא ירבה בזה, כדי שלא יבואו לידי זלזול, או שיאמר שכוונתו לגויים יוצאי פרס וכדומה, ובכל אופן יזהר שלא יפגע מאן דהו מן הציבור, ואם רואה שמישהו מהציבור נפגע יפסיק עם זה ויספר בדיחות בנושאים אחרים, ויתכוון לטובה ויעשה לשם שמים. עכ"ד. אך מה שכתב שמותר לדבר לשון הרע שנאמר באפי תלתא על פי הרמב"ם, לא כך כתב החפץ חיים. וז"ל (חפץ חיים ב י): "וְאַחֲרֵי כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה שֶׁבֵּאַרְנוּ, רְאֵה אָחִי, כַּמָה יֵשׁ לְהִתְרַחֵק מִקֻלָּא זוֹ, שֶׁכִּמְעַט אֵין לָהּ מָקוֹם בַּמְּצִּיאוּת, וּבִפְרָט שֶׁאַךְ אִם יִצְּטָרְפוּ כָּל הַפְּרָטִים, גַּם כֵּן צָּרִיךְ עִיּוּן אִם הֲלָכָה כְּדֵעָה זוֹ, אַחֲרֵי שֶׁלְּדַעַת הַרְבֵּה פּוֹסְקִּים אֵין שׁוּם מָקוֹר לְקֻלָּא זוֹ מֵהַשַּׁ"ס {וכמו שכתבנו בסוף סעיף קטן ד' בבאר מים חיים}, לָכֵן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַקּ מִזֶּה". עכ"ל. ושאלתי את הגר"א נבנצל אם יש מקום לומר שספרדים יכולים להקל בכך כי הם נוהגים על פי הרמב"ם כשאין שולחן ערוך (כך שמעתי בשם הגר"י יוסף שאמר בשיעור. מעניין כי בתשובה שהזכרתי לעיל לא חילק בין ספרדים לאשכנזים, ומשמע שהקל גם לאשכנזים, וצ"ע). והשיב לי הגר"א נבנצל שליט"א שהוא לא חושב כך, והוסיף שהחפץ חיים הכיר את הרמב"ם.. עכ"ד. שוב שאלתי את הגר"א נבנצל אם מותר לספר בדיחות על עדות מסוימות. והשיב שלא צוחקים על שום עדה בישראל. ויש בכך איסור לשון הרע. וכן כתב הגר"י זילברשטיין (ווי העמודים וחשוקיהם): "אין לעשות ליצנות ובפרט לא מעדות שלימות ומותר לעשות ליצנות רק מע"ז וממדות רעות בלי להזכיר אנשים ועדות". וכתב הגרח"ק בקונטרס הזכרונות (שמועות ופסקים מהחזון איש שרשם הגרח"ק, סי' נא סע' ט): "אחד אמר על השני שהוא "יעק"ע", ואמר לו מרן (החזון איש) שזה בכלל המכנה שם רע לחברו". ובהערה שם (הן זכרונן הע' 23) כתבו: "ואופן הכינוי שעליו אמר החזון איש שהוא בכלל מכנה שם, ביאר רבנו (הגרח"ק בספר דרך שיחה ח"ב עמ' תמח) שלא היתה דעת אומר הכינוי לגנות בזה את מי שאמר עליו כן, וראה ארחות רבינו שהובא שם גוף המעשה, ואף על פי כן סבר החזון איש שנחשב הדבר כינוי שם. והאופן שבו מותר לתאר את האדם בתכונה של דקדוק, אמר החזון איש למי שאמר כן שיש לומר מילה אחרת, שתרגומה הוא "דייקן וישר". ונראה כוונתו , שכשאומר שהוא דייקן המשמעות היא לשבח, אך כשאומר "יקה" אפשר שהכוונה בזה לגנאי, ולומר שאדם זה מדקדק יותר מהראוי. ע"כ מספר קונטרס הזכרונות.