שלום לפני כחצי שנה, בטעות יצא לי להגיד משהו למעסיק שלי לגבי אחת העובדות (שהיא גם חברה שלי), מה שגרם לכך שכעס עליה. כשכתבתי את זה לא התכוונתי בכלל בכלל לפגוע בה אלא כתבתי כעובדת למעסיק, בצורה קרה, ורק לאחר מעשה הבנתי שבעצם זה שכתבתי לו את זה, גרם לו לכעוס עליה. כמובן שלא הייתה שום כוונה רעה.. ועשיתי זאת לגמרי בתמימות וללא כל רצון לגרום לכעס של המעסיק עליה. לאחר מכן הם דיברו והבהירו את העניינים בינהם ומאז הכל טוב ושניהם שכחו מזה. וגם היחסים בינהם טובים. בזמנו היא סיפרה לי על זה שכעס עליה ולא היה לי את האומץ להגיד לה שכעס עליה בגלל מה שכתבתי לו. אבל זה כן יושב לי קצת עד היום. השאלה שלי היא האם אני צריכה להודות בפניה על העניין? או שבגלל שכבר הכל נשכח ועבר עדיף לא להעלות את זה שוב? אני שואלת מבחינה הלכתית. מבחינת בין אדם לחברו.. תודה,

שלום יישר כח על הרגישות כלפי החברה, והרצון לתקן ולשפר את מעשייך. למעשה, מקובל לפסוק במקרה זה: שמי שסיפר לשון הרע על חברו וחברו לא יודע מזה, ואם יגלה לו את הדבר כדי לבקש מחילתו, יגרם צער לחבר, אין צורך לגלות לו שדיבר עליו. מקורות והרחבה (על פי פניני הלכה, הרחבות לימים נוראים, פרק ה'): כתב בחפץ חיים ד, יב, שאם סיפר לשון הרע על חברו, וחברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים, והגיע לחברו נזק בגופו, ממונו או שהצר לו על ידי זה, צריך לבקש מחילה מחברו, "ואפילו אם חברו אינו יודע עדיין כלל מזה, צריך לגלות מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, כיון שהוא יודע שעל ידו נסבב דבר זה". לעומת זאת, הביא הרב אהרן סולובייצ'יק (פרח מטה אהרן, עמ' 187), סיפור שממנו מבואר שרבי ישראל סלנטר חולק על החפץ חיים: "שמעתי מהגאון ר' יצחק הוטנר ז"ל, שכשגמר ר' ישראל מאיר הכהן מראדין את ספרו 'חפץ חיים' נסע לר' ישראל סלנטר לבקש ממנו הסכמה, ור' ישראל אמר לחפץ חיים שישאיר את הכתב-יד עמו והוא יעבור על כתב היד, ואם יראה שכל מה שכתב הוא נכון, יתן לו הסכמה. לאחר כמה ימים שב החפץ חיים לביתו של ר' ישראל סלנטר ושאל אותו אם הוא מוכן לתת לו הסכמה. ר' ישראל סלנטר ענה לו שהוא עבר על כל הסעיפים בספר וכל הדינים הם נכונים, חוץ מדין אחד שהחפץ חיים מזכיר בחלק א, כלל ד, סעיף יב, והוא, שמי שדיבר לשון הרע נגד חברו, וחברו אינו יודע מהלשון הרע שדיבר נגדו, מכל מקום כשעושה תשובה חייב להגיד לחברו שדיבר עליו לשון הרע כדי לבקש מחילה. ר' ישראל סלנטר אמר לחפץ חיים שאם לא יוציא את הסעיף הזה מתוך ספרו לא יוכל לתת לו הסכמה, משום שאי אפשר לומר שיש חיוב על מי שעושה תשובה שיוסף פשע על פשעו ויצער את חברו על ידי שיגיד לו שדיבר בגנותו. החפץ חיים השיב שדין זה הוזכר בשערי תשובה לרבנו יונה סימן ר"ז, ור' ישראל סלנטר ענה לחפץ חיים שהוא יודע שדין זה הוזכר בשערי תשובה, אבל צריכים אנו לומר שרבנו יונה מיירי במקום שחברו יודע שחברו דיבר בגנותו, שאז השם 'רשע' לא פקע ממנו עד שיפייס אותו. אבל היכא שחברו אינו יודע מזה, אז אסור לחוטא להגיד לו, מפני שהוא מוסיף פשע על פשעו. החפץ חיים אמר לר' ישראל שמפשטות הלשון של רבנו יונה משמע שהוא אינו מגביל את הדין לעובדא שחברו ידע מזה. והחפץ חיים אמר לר' ישראל סלנטר שהוא יכול לכתוב בהסכמה שלו שהוא אינו מסכים עם הדין שהוזכר בסעיף זה. ור' ישראל סלנטר ענה לו שאינו יכול ליתן לו הסכמה משום שהרבה אנשים ילמדו את כל הספר ולא יקראו את ההסכמה שלו היטב ובדיוק. וממילא אם יתן לו הסכמה הרי הוא יעבור על (ויקרא יט, יד): וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". וממשיך הרב אהרן סולובייצי'ק שם: "והנה בודאי שבפשטות לשון רבנו יונה בשערי תשובה משמע כמו החפץ חיים, אבל נראה לי ששיטת ר' ישראל סלנטר יותר מסתברת". וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ג, ו): "מי שסיפר לשון הרע על חברו ואין חברו יודע מזה, ואם יגלה לו הדבר כדי לבקש מחילתו יצטער הלה בשמעו על כך, לא יגלה לו את הדבר". וכ"כ הרב נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' רלד, שאלה רעח). יום טוב